ניסו לנתק אותנו מהשורשים: דוד ד'אור וששי קשת מחברים את הקצוות
הוא קיבוצניק אשכנזי, והוא בן להורים יוצאי לוב - ועל אף הפער הדורי והעדתי, ששי קשת ודוד ד'אור החליטו לחבר מזרח ומערב על במה אחת, ולחזור לשורשים שלהם באידיש, לאדינו ועברית. "במשך שנים התביישו בגלותיות, ביהודי הישן, וניסו להמציא יהודי חדש - 'צבר' ישראלי. אבל זה לא עבד"
כשהבן של יונה אליאן וששי קשת היה בן 5, הוא חזר מהגן וביקש לדעת: מה אנחנו, ספרדים או אשכנזים? "זה היה היום שבו חגגנו, אני ויונה, את התמסדות 'הדור שלא ידע את מצוקת הגזענות', ואפילו לא ידע מה מוצאו", מספר הזמר והשחקן, ששי קשת.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מאז עברו פוסטים רבים את נהר הפייסבוק, והעדתיות שבה לשיח – אבל קשת בוחר להעלות על נס דווקא את החיבור. בימים אלה הוא מעלה ביחד עם הזמר דוד ד'אור מפגש תרבויות: "ניגון משלנו" - מופע שלא מתכחש לאקלקטיות התרבותית, אבל שואף למצוא את החיבור בין העדות והזרמים.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- קליפ: "אנחנו הנס": החדש של שוואקי - בבכורה
- תערוכה: בלי טיפת ציניות: ככה נראית אהבת חינם
- טלוויזיה: אבא, זו צפורה: החרדית שצמררה את אייל גולן
- סרט: כך גוייסה פלוגה דתית למבצע אנטבה
- סטנדאפ: "אני כמו המראה המגדילה באמבטיה": סטנדאפ מהחיים
- הצגה: לא פרו ולא רבו: דתיים, ולא רוצים ילדים
- תעודה: המשפחה החילונית, המעריצים החרדים: סיפור חייו של הרב אלישיב
קשת למרות שמו הפרטי (ששון), הוא אשכנזי וקיבוצניק - ודוד ד'אור הוא בן להורים לוביים. ודווקא החיבור המרתק בין השניים בתיאטרון היידישפיל שאותו מנהל קשת, הוליד מופע יהודי-ישראלי שמתנהל בשלוש שפות, יהודיות כולן: אידיש, לאדינו וכמובן עברית.
"בתקופה האחרונה הגזענות מרימה שוב את ראשה המכוער", אומר ד'אור. "היד קלה על הפוסט, ותופעות שחשבתי שפסו מן העולם, חזרו לקידמת הבמה בפוליטיקה, בתקשורת ובכל מקום בעצם". ודווקא משום כך הוא, כמו גם קשת, רואים בשורה במופע שלהם, ומציעים אהבה, כבוד וחיבור לתרבויות יהודיות שונות.
כך הצליח ד'אור לשיר באידיש שירים כמו "איידישע מאמע" ולהתרגש כמו ילד, וששי קשת מצידו שר את ארסנל השירים היהודי המוכר לכל ישראלי, כמו "שיר למעלות", "שירת העשבים" ו"שלום עליכם".
אתה חושב שיש תחייה לאידיש וללאדינו?
"אין ספק שהאידיש וגם הלאדינו חוות רנסנס, יש סקרנות גדולה", מודה קשת, אבל סבור שלא רק. "כשהמצב הכלכלי והחברתי לא פשוט, אנשים מבקשים להיאחז בזכרונות מבית אבא, מנסים להיאחז בריחות בצלילים של הבית המפנק, של התרבות שעליה גדלו".
ברוח הזו, של זכרונות מבית אבא, עולים השניים על הבמה, ומחליפים חוויות משירי הערש שלהם. "בבית הפולני של ששי, בשירי הערש אנשים תמיד מתו", צוחק ד'אור. "אחד נפל על חרבו, השני נקטף באסון, אבל המנגינה לפחות הייתה נעימה. אצלנו הצפון-אפריקאים, היו השירים מתוקים, עם טקסטים חמים. אצל האשכנזים יש את הקוגל והצו'לנט, אצלינו את הקוסקוס והחריימה, אבל בסופו של יום, לכולנו יש בליל שבת את אותו מצעד סירים. אנחנו אולי הרבה שבטים, אבל המקור הוא אחד, אפרופו תשעה באב שבא עלינו משנאה, אליטיזם, והבדלי מעמדות, שכאילו לא השתנו במשך אלפיים שנים".
הולך עם כובע "כדי לא להיות מקוטלג"
שני האמנים מסמלים באישיותם גם את אותו מיזוג שאפשרי אולי רק במדינת היהודים. דוד ד'אור חובש דרך קבע כובע, אך מסרב להיות מקוטלג: "אני אדם מאמין, אבל מקפיד לא לחבוש כיפה סרוגה, או שטריימל. זו הסיבה שאני חובש כובע. לא רוצה להיות מתוייג לשום זרם".
ששי קשת, מן העבר השני, אינו יהודי דתי במובן של תרי"ג מצוות, אך מספר כי הוא מנהל בית שומרת מסורת – ובעיקר, מאמץ את מצוות "בין אדם לחבירו", "ויודע לפנות לאלוקים תמיד - גם כשרע, אבל גם כשטוב".
אז הקונספט של המופע יהודי או ישראלי?
ד'אור: "הוא נמצא בדיוק בתפר שביניהם. במשך שנים ניסו ליצור נתק בינינו לבין המקורות שלנו, התביישו בגלותיות, ביהודי הישן, וניסו להמציא יהודי חדש – 'צבר' ישראלי. אבל זה לא עובד. אין עץ שצומח ללא שורש. אין דבר חסר היגיון יותר מלבקש מאדם לשכוח את מקורותיו. ככלות הכל, הזיכרון נשאר והניסיון להתנתק ממנו ולהתבייש בו הופך את האדם לתלוש. כשאמרו להוריי לא לדבר ערבית זו הייתה טיפשות, זה גרם להם להתרחק מעצמם".
על רקע השיח השואף להשיב לתרבות המזרחית את מקומה הטבעי בחברה הישראלית, מבקש קשת להזכיר כי "יצירת 'הישראלי החדש' בשנות ה-50 פגעה לא רק בתרבות המזרחית; גם האשכנזית, הפולנית, האידיש, נפלו קורבן. במשך שנים היה אסור לדבר באידיש, להציג באידיש, התרבות הזו כמעט נמחקה. ה'צבר' הגאה לא נתן פתחון פה לאנשים המוזרים מהמערב ומהמזרח, עם השפות המשונות שלהם".
"כשבונים עצמאות תמיד יש נפגעים, והרצון להשיב לתרבות המזרחית את כבודה הוא צודק והגון", מדגיש קשת, אך בה בעת מפציר שלא להזניח את התרבות האחרת שנזנחה: "לא מתקנים עוול על חשבון עוול אחר. צריך לתת כבוד לכלל התרבויות השונות, גם ללאדינו אבל גם לאידיש".
"את החזרת הכבוד ההדדית הזו", מצהירים השניים, "אנחנו עושים על הבמה. לא ממציאים את הגלגל מחדש. הקהל מקבל את השירים המוכרים עם הקולות שלנו, ואת העשייה האמנותית עם החברתית המבקשת לאחד".
ד'אור על קשת: "מבחינתי, הוא כמו פרנק סינטרה"
לשניים זהו שיתוף הפעולה ראשון. ד'אור מספר כי גדל על קשת, והאפשרות כי יופיעו על במה אחת לא עלתה על דעתו: "אני עוד זוכר אותו מהסרט 'הלהקה'. הערצתי אותו. לא דמיינתי שיום אחד אני אשיר אתו. הוא אדם שהמקצועיות והבמה הם חלק אינטגרלי ממנו. זה דור אחר. מבחינתי, הוא כמו פרנק סינטרה".
קשת מצידו מספר כי עקב אחרי הצעיר שהופיע עם תזמורות בכל העולם - מבייג'ין ועד וינה, מהפילהרמונית ועד האנדלוסית: "כשהוא הופיע לראשונה עם יונה (אליאן) בקולו הערב, שאלתי את עצמי מתי אוכל לשתף אתו פעולה".
המופע מבויים על ידי יונה אליאן, ומלוּוה בתזמורת בניצוחו של ננסי ברנדס. "זו זכות לעבוד עם אנשים כל כך מקצועיים", אומר ד'אור, וקשת מוסיף כי "אחרי התקופה הקשה שננסי עבר, חשבנו שאנחנו מסייעים לו בהצעת הניצוח, אבל לאמיתו של דבר הוא עשה לנו טובה גדולה. הוא תיזמר את המופע, ומעת לעת גם משתתף בו בהומור נפלא על ילדותו ברומניה".
איך זה לעבוד תחת שרביט הבמאית של אשתך?
"אין הנחתום מעיד על עיסתו, אם כי היא אשתי ולא עיסתי", קשת אומר בחיוך. "במשך שנים אנחנו עובדים ביחד. היא ביימה אותי לא פעם, ואני למדתי לסמוך עליה ועל תבונתה ולקבל את הערותיה. היא עושה זאת בכישרון רב ובכבוד אמיתי. זה לא קל לקבל הוראות מאשתך... בטח לא כאשר אנשים מסביב מתבוננים, אבל אני התברכתי בבמאית וכותבת ברוכת כישרון - אבל בעיקר באישה נפלאה".
