התלמידות החכמות, הרבנים המקילים: מחזירים את הכבוד לחכמי המזרח
הם הקלו בפסיקה כדי להכיל את כולם, קידמו את הנשים בזירה ההלכתית, וגילו אחריות קהילתית דתית. אז איך זה שכמעט ולא שמענו עליהם - ולאן נעלם העושר הזה? מחקר של שני עשורים מפגיש את הציבור עם חכמי המזרח בספר "חוכמה מקדם": "אני בוכה על קיפוח של החברה האשכנזית שיש לה מנעד מוגבל, ורוצה שתכיר קולות אחרים"
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בטיימינג מופלא - בעוד המדינה מתעסקת בדיון ותיקון - הוציא השבוע הרב ד"ר חזי כהן, מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, מחקר שערך על חכמי המזרח – תחת השם "חוכמה מקדם" (הוצאת "ידיעות ספרים"). במקרה הזה, דווקא יש מקריות בחיים: עשרים שנה שהוא חוקר את הנושא, בעבודה סיזיפית. החל "במדיניות ההכלה" של החכמים המזרחיים, הנשים החכמות שנשכחו ועד לבנייה מחודשת של תרבות מזרחית עכשווית ורלוונטית מתמיד.
קראו עוד בערוץ היהדות :
נחשף לראשונה: כך נראתה הרצפה בבית המקדש השני
משבר השבת: למה החרדים עושים את זה?/ אסף וול
בספר נחשפים רבנים – ואף סיפורים שאינם מוכרים לקבל הרחב, ומשחזרים תפיסות עולם ועמדות דתיות שנעלמו מהנוף התרבותי בישראל, וכהן מקווה כי אולי יהוו כלי לתיקון חברתי בישראל 2016.
אצל האשכנזים זה לא היה קורה
הרב כהן המלמד בישיבת ההסדר "מעלה גלבוע", מצא כי אף שלא אמור היה להיות קשר בין חכם שפעל בעיראק, לבין חכם שפעל מאות קילומטרים ממנו פיזית ותרבותית, במרוקו – המנטליות היהודית שלהם משותפת. "המרכזית שבה היא האחריות הקהילתית", הוא אומר. "זו תפיסה שרואה בתפקיד הרב כאחראי לחבר את כולם".
לכבוד אלול: "פנה אלינו ברחמים". פיוט שחיברה המלומדת והפייטנית פריחא בת אברהם בר אדיבה. שנולדה במרוקו במאה ה-18. את הפיוט הלחינה יחד עם בנה, שרהלי שרל-פוקס, חברת קהילת "מעיינות" בירושלים, וחזנית בקהילת "מורשת ישראל". נקודת השקה בין ישראל 2016 לאחת מ"חכמות המזרח" הנשכחות
בספרו הוא מספר על הרב שלום משאש, שחזר למרוקו אחרי תקופה באלג'יר, ופגש ביהודי מחלל שבת בקהילה. אמרו לו: "אתה אולי לא יודע, אבל החרמנו את האיש הזה". והוא בתגובה ענה: "אני יודע, אבל בשביל מי באתי להיות רב? בשבילכם? בשבילו!"
"הגישה הזו מאוד שונה מהתפיסה האשכנזית, שבנויה על זרמים, תתי-זרמים וקִטלוגים", ד"ר כהן אומר. "התפיסה הספרדית על יתרונותיה וחסרונותיה, רואה בכולם 'חלק'. זה כמובן לא רק במרוקו. בעיראק, למשל, מספרים על בריון מקומי, שנכנס בצהרי יום כיפור לבית הכנסת, כשפירורי האוכל עוד דבוקים לשפמו, וביקש מאחד המתפללים שיפתח לו את המחזור. המתפלל פתח לו את ברכת המזון, כרמז למעשיו - אך הבן איש חי אמר: 'עכשיו הוא כאן ורוצה להתפלל. תנו לו!"
האבחנה בין חכמי המזרח לעמיתיהם שבאשכנז לא נעצרת בתפיסה הקהילתית – והיא עוברת אף להתייחסות ההלכתית: "כל פסיקת ההלכה נובעת מהרצון להקל כדי שכולם יוכלו להשתתף. חכמי המזרח לא יצרו שפה דתית אליטיסטית, שאולי מרגשת חלק מהציבור, אבל משאירה את הרוב בחוץ. הם מחפשים להקל כחלק מהרצון ליצור מכנה משותף כמה שיותר רחב. זה לא שתמיד הם היו מקלים, אבל השיקולים שמתוכם פסקו היו אחרים. היו שם גם חכמים סגפנים שצמו והחמירו, אבל הם עשו את זה לעצמם בלבד. זה לא הפך להיות אידיאולוגיה כללית שהם ביקשו מאחרים".
"חכמות המזרח"
הרב כהן השווה בין המעשיות החסידיות לסיפור המזרחי. לטענתו, גם עולם סיפורי החכמים המזרחי מחובר ומושתת על הקהילה: "הסיפור החסידי עסוק, לרוב, בחבורת גברים שנוסעת לרב, ומה קורה בינם לבינו. מעשיית החכמים, לעומת זאת, היא מאוד קהילתית, ולכן יש שם הרבה יותר נשים באופן מובהק. גם בדרשה של הרב המזרחי בבית הכנסת, הוא מדבר לכולם".
ואם לא הכרתם את החכמים המזרחיים, על אחת כמה וכמה שלא הכרתם את הנשים תלמידות חכמים. במסגרת ההתחקות של ד"ר כהן אחרי חכמי המזרח, המתינו לו לאור יום הנשים החכמות – עוד נדבך שהועלם מהתרבות היהודית-אשכנזית. למשל, פלורה ששון, תלמידת חכמים ואשת עסקים מעירק שניהלה התכתבות ענפה עם הבן איש חי (חכם יוסף חיים מבגדאד).
"והיו גם הרבנית מזאל הכהן מג'רבה, שחידושי התורה שלה נכתבו בספר של בעלה הרב; הרבנית אוסנת ברזני, ראשת ישיבה בכורדיסטן, סיפור מדהים על אישה מדהימה. והיו רבות נוספות שלא היה עליהן סיפורים ולכן לא הוכנסו לספר".
אתה הורס את מיתוס "האישה המזרחית" הכנועה.
"החברה הספרדית באופן טבעי הייתה גברית כי זה מה שהיה אז. אבל אם מישהי רצתה ללמוד ולדעת, נתנו לה. היום זה כבר לא יקרה, אבל תראי איפה זה היה - בכל מקום במזרח: בג'רבה, בתוניס, בעיראק ועוד. אישה ידענית ולמדנית היה משהו שמפרגנים עליו. קיבלו את זה כחלק מהחיים עצמם.
"הבן איש חי כתב ספר מיוחד לנשים, כי הרגיש שיש להן את הכוח לשנות את המציאות ההלכתית. דבריו נשמעים לי היום מאוד פטרוניים, אבל לפני 150 שנה? זו הייתה מהפכה. הוא גם כתב להן חידות כדי שיכלו לאתגר את הסובבים בשולחן שבת. זו הייתה דרכו לשלב אותן, לגרום להן להשמיע את הקול שלהן".
לא רוצה לחזור למרוקו או לעירק
אז מה קרה בשנים האחרונות? לאן נעלמו הפתיחות וההכלה המזרחיות? "ש"ס שברו את הזרימה", קובע הרב ד"ר כהן. "הם אימצו אידיאולוגיה ליטאית". לדברי כהן, בעוד שאריה דרעי נכנס לבית הרב עובדיה בשבעה על רעייתו מרגלית, ותמה על הישיבה המשותפת – גברים ונשים בחלל אחד - הרב עובדיה התיר את הישיבה עם בנותיו. "זה בדיוק מסביר את הפער. מי שגדל בחינוך ליטאי שמרני, מבקש להחיל את זה על הספרדיוּת. ש"ס הפכה את הספרדיוּת לשחזור של הליטאיות האשכנזית".
"בהקשר הזה, אני נזכר בסיפור על הרב יוסף גנסיא באלג'יריה. הרבה מאוד יהודים החלו לעבוד בממשל הצרפתי ופתאום נוצר מצב שהרבה עבדו בשבת. הרב גנסיא רואה שאנשים לא מגיעים לתפילה בשבת, אז הוא מודיע שהוא עושה מניין בחמש בבוקר כדי שעדיין יוכלו לבוא להתפלל. הגישה הספרדית היא לא 'הכל או כלום', אלא נאפשר לך להיות אתנו במקום שלך, גם אם אנחנו מקווים ליותר".
“אני מרגיש שהחברה הישראלית נעה על שני צירים: מצד אחד לוחמנית, מקטלגת ופלגנית – אבל מתחת לזה יש מגעים ותנועות מחברות. דברים שלא חשבת שיתחברו, מוצאים נקודות השקה. אני רוצה לחזק את המגמה הזו. אני לא מעוניין שנהיה מכונות צילום, לא רוצה לחזור למרוקו או לעיראק. מצד שני, אני מרגיש שבסיפורים האלה יש כוח לשנות את המציאות בישראל. את ההוויה שלי הם שינו, במישור האישי קודם כל, ואז המשפחתי, הקהילתי ומעבר לכך".
בוכה בשביל האשכנזים שלא מכירים
אומרים שטיימינג זה הכל בחיים, ובאפטרשוקס של ועדת ביטון הרב כהן מודה: "הטיימינג נפלא, אבל זה תוצר של עבודה סיזיפית של 20 שנה. אני מרגיש חלק מתנועה של שינוי מאוד עמוק בחברה המזרחית, מעין בעירה פנימית שכבר קיימת כמה שנים. 'אתר פיוט', קהילות שרות, ארגונים כמו 'מזרח שמש'. זה ציבור שמבקש די למידור, די לדחיקה.
"אני לא חושב שהיה מידור מכוון, אבל זה מה שקורה בפועל בעולם הישיבות שאני חלק ממנו, בעולם המדרשות. אנחנו רוצים להיות פרק בתרבות הישראלית. לא שיריים, לא בכיינות. אני בוכה על קיפוח של החברה האשכנזית שיש לה מנעד מוגבל. אני רוצה שהיא תכיר עוד מרחב עם צלילים וקולות אחרים.
"אני מאוד בעד תפיסה של בופה, של לפתוח ולאפשר לאנשים להתנסות ולקבל מהכל. אבל מישהו צריך לדאוג לגיוון הזה, כדי שהחברה שלנו תוכל באמת להשכיל וליצר עולם עשיר, רחב ומגוון יותר. אני מזדהה עם הצעקה, אני לפעמים צועק, אבל אני עוד יותר מזדהה עם עשייה; עם קבוצות כמו 'תחריר' שהפכו לחלק מסצנת התרבות שלנו. מבחינתי, הספר הזה הוא חלק מהעשייה הזו".
