סליחות: בלילה בלילה הצעקה נשמעת יותר
מה יעשה אדם עם הלילה הגדול הנוחת על כתפיו, מה יעשה עם החשיכה וחוסר ההבנה? יצעק את שחסר לו, עד שצעקתו תהפוך לאהבה גדולה. ואיזה יופי שמותר להתאסף ולשיר יחד, אשמנו, בגדנו, דיברנו דופי, לומר בניגון מתוק, סליחה זה לא בכוונה, אני מחפש דרך חזרה
זמן אלול עכשיו, ובני אדם משוטטים בלילות. כאילו שכחו כמה פעמים הזהירה אותנו אמא לחזור הביתה לפני שיחשך. וכל אומר סליחות הלוא היה פעם ילד, והחשיך העולם סביבו ובלב רועד חיפש את החלון המואר שהוא ביתו, ועלה בחדר המדרגות, מביט ימינה ושמאלה, ונפתחה הדלת כמנהרה של אור ונעטף אל ארוחת הערב.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
כי בלילה, ובוודאי בלילות סתיו אלול, קצת קר. ובלילה יכול אדם לשכוח כמה היו ברורים לו חייו תחת השמש היוקדת ביום. יכול אדם לשכוח את פניו, ואת פני רעיו ולהביט בחשיכה, דרך הריסים, חלונות הנפש, ולהיזכר לרגע שהוא הולך על שתיים, וכפות רגליו רחוקות מראשו, והוא נע ונד על פני כוכב מסתחרר בשביל החלב, וכהרף עין יִכלו חייו. ובכל זאת נשמעת הלחישה "בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים".
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- תערוכה: אי היהודים: החיים בגטו היהודי הראשון
- אולפן: לא רק תקיעות: "מחול החרבות" בשופר
- אלבום: הדיווה הדתייה הראשונה: עדי ארד פורצת דרך
- אופנה: מלכת הכוורת: הכי יפה בבית הכנסת
- ספר: מחזירים את הכבוד לחכמי המזרח
- מופע: ניסו לנתק אותנו מהשורשים: דוד ד'אור וששי קשת מחברים את הקצוות
- סרט: כך גוייסה פלוגה דתית למבצע אנטבה
- סטנדאפ: "אני כמו המראה המגדילה באמבטיה": סטנדאפ מהחיים
כלום שכחו הפייטנים כמה דינים וסכנות מתקיפים אותנו בלילות? מבט קצר בהלכות סליחות מלמד שאימת הלילה לא נשכחה, ולא בכדי כתבו כי "המנהג שנהגו בקצת מקומות לומר סליחות בתחילת הלילה, הוא מנהג רע ומר" (ראו שו"ת יחווה דעת, א, מו).
ובכל זאת, הנהיגו חכמים להתעורר באשמורת אחרונה ולהעיר את הבוקר. אולי טעם הדבר קשור במסורת המופלאה שמופיעה בגמרא, במסכת ברכות, ולפיה הלילה הוא זמן מלא צעקות. וכנגד הצעקות שברקיע יש צעקות שבארץ, חמור נוער, כלבים צועקים. והצעקות כולן מבטאות איזה כאב אפל, אובדן, כדברי המשורר אברהם חלפי: "בלילה נפלו ציפורים מן הקן / ועצים רעדו בלילה / והחיים הגדולים נהיו קטנים / ובכל חיות".
אבל באופן מפתיע מספרת הגמרא, כי הסימן לכאב הלילי המרחף על פני תבל משתנה לפנות בוקר. הסימן לצעקה האחרונה אינו שאגה חייתית של בעלי חיים אלא 'תינוק יונק' ואיש ואישה משוחחים. ואפשר שהמתעוררים בלילות, מלמדים איזה סוד. שאם אדם בוכה כל הלילה, הרי שלפנות בוקר, למרות שחשוך ולמרות שקר, יתהפך לו הבכי ויהפך לנחמה. שהרי החסרון והכאב הוא ההופך אותנו לאנושיים.
"אין לך דבר חייתי יותר ממצפון נקי"
ויסלבה שימבורסקה כתבה פעם שיר בשם: 'בשבח הדעה הרעה על עצמך', והעירה כי 'לבז אין שום טענות כלפי עצמו./ מוסר כליות זר לפנתר השחור./ דג הפירנה לא מפקפק בצידקת מעשיו./ אין בנמצא תן עם ביקורת עצמית./.../ אין לך דבר חייתי יותר / ממצפון נקי".
ללכת כל הזמן תחת השמש בתחושת ודאות, זה דבר חייתי במובן המפלצתי של המילה. אנו בני אדם, ותחושת החסרון שלנו, אימת המוות, יראת החטא, חרדת התיקון שמשאירה אותנו ערים על משכבנו בלילות, היא זו שמאפשרת לנו להאיר מחדש את השחר.
בשנים האחרונות אנחנו משוטטים בימי אלול בבתי כנסת חדשים: אולמות קונצרטים, מתנ"סים, ואנחנו מבקשים סליחה. ופעם בתוך ענן של ברחשים גדול, הייתה לנו הופעה במגרש כדורגל זנוח, ולרגע חשוך-מואר, במטה קסם של סאונדמן עייף, הפכה רחבת השער לבמה - והמגרש הנטוש למדורה של צלילים. התרחקתי מהמגרש-אולם, והצלילים דהו. הבטתי ממרחק: אחד מכוון כינור, שני גיטרה, שלישי מצית סיגריה.
מתוך חשיכה, התאספו האנשים, ועלינו לנגן. וחשבתי בליבי: איזה דבר! יום דין מתקרב, חשיכה עוטפת את האדמה, ובני אדם מתקרבים כתף אל כתף ושרים "המצא לנו מחילה" בתוך החשיכה. והאורה? האור נולד בעיניים, בגרון, בלשון התועה במילים. ביכולת לעמוד אל מול חשיכה וחוסר ההבנה ולומר שירה.
כי מה יעשה אדם עם הלילה הגדול הנוחת על כתפיו, מה יעשה עם החשיכה וחוסר ההבנה? יצעק את שחסר לו, עד שצעקתו תהפוך לאהבה גדולה. אולי הפייטנים אומרים כי יש שמש שזורחת בלילה ומאירה מתוך החסרונות והמועקות. ואיזה יופי שמותר להתאסף ולשיר יחד, אשמנו, בגדנו, דיברנו דופי, לומר בניגון מתוק, סליחה זה לא בכוונה, אני מחפש דרך חזרה.
- הכותב הוא חבר באנסמבל "ניגון ירושלמי" שיופיע הערב (ד') עם דוד ד'אור, במרכז אזורי מנשה
לפנייה לכתב/ת 
