דתל"ש, הומו, קולנוען: "הייתי אמור להיות רב בישיבה"
הוא חי בתל אביב, אבל "מתנחל בלבבות" בפריפריה. חילוני שלא שוכח שהוא דתי-לשעבר, והומו שנאבק בקונפליקט הזהות המינית שלו מול מחנכיו בישיבת הדגל של הציונות הדתית. אבישי כהנא, מנהל פסטיבל קולנוע דרום, חי כמהגר נצחי: "להיות דתל"ש והומו זו לא חוויה מפייסת"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
הילד שלמד בישיבת הדגל של הציונות הדתית, כפר הרא"ה, והיה תוצר מובהק של מערכת הערכים הדתית, נאלץ לבנות לעצמו חיים חדשים במה שהוא מכנה "חוויית מהגר כפולה": "זה היה כדור שלג שיצר את עצמו. גיליתי את המיניות שלי בכתה ט', כתלמיד בישיבה", הוא מספר. "זה לא היה קל, והאמת היא שזה גם לא קל היום.
"לא הייתה שיחה בנושא אף פעם. היה רצף של אירועים וגרסאות ובלאגן. ניסיון להבין מה קורה. לא ידעתי לנהל את האירוע. אני זוכר רגע אחד, כאשר הרב של הישיבה תפס את זה כמאבק אישי להציל את הנפש שלי. הוא צעק שהוא לא מוותר עליי ושיש לי נשמה יהודית. אמרתי לעצמי, 'אתה לא צריך לוותר, תישאר שם. הנשמה היא יהודית ואין לך מה להילחם עליה".
ואיך ההורים הגיבו?
"אני בן רביעי למשפחה בת חמישה ילדים מחדרה. ההורים שלי הם אנשים פשוטים, במובן הכי-הכי יפה של המילה. הם רצו לשמור עליי ונורא דאגו. הם חששו שאני אעשה משהו לעצמי. אבל כיום יותר חשובה להם ההוויה שלי, שאני אהיה. הם לא הולכים להכשיר מצוות 'לא תעשה', אבל גם לא מתכוונים להתעסק רק בזה".
עד כמה אתה כועס כיום?
"באותה מידה שהבטן שלי מלאה, גם הלב שלי מלא. ביחס לנתונים, ההורים שלי עשו הכי טוב שיכלו. זה היה מורכב, כי כילד בגיל הזה אתה לא יודע שאתה אמור לחפש מישהו שיגיד לך שאתה בסדר. אבל גם כיום, כשאני בא אליהם בשבתות, אני עדיין מחנה את הרכב שלושה רחובות ממקום המגורים שלהם. לא בגלל שהם ביקשו, אבל זה ברור לי".
"ריקוד דגלים" עם נקיפות מצפון
אחרי שירות צבאי באוגדת איו"ש, בחר כהנא ללמוד בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל", ועם תום לימודיו קיבל הצעה להקים חממת קולנוע בירושלים. במקביל הוא עמל לגייס כספים כמנהל הפיצ'פוינט בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ועורך תוכן ותחקירן בסרטים תיעודיים וביניהם "אני ה'" של רינו צרור, ו"עיר של חלומות שבורים" של ג'ולי שלז.
"עבורי זו הייתה חוויה מיוחדת, כי אני חוויתי כילד את 'ריקוד הדגלים' ביום ירושלים, ופתאום כשעבדתי על הסרטים האלה, הצלחתי לראשונה לראות את זה מהזווית של התושבים הערבים, והרגשתי אשם בתמונות הילדות השמחות שלי משם".
עד כמה עזיבת הדת וההכרה במיניות שלך משפיעות עליך?
"בשנת 2013, לאחר סיום הלימודים, גרתי תקופה קצרה בצרפת ועבדתי שם גם בגיוס כספים. אני זוכר פגישה בקוקטייל-בר על גדות הסיין שבפריז עם עורכת העיתון החשוב 'ליברסיון'. חשבתי לעצמי: אני, הילד מכפר הרא"ה שאמא שלי לא לקחה לחוגי לילה בסינמטק תל אביב, לא הייתי אמור להקים חממה של קולנוע, ולא הייתי אמור להסתובב שנה אחר כך על שטיחים אדומים בפסטיבלים בעולם. ופתאום, בתוך כל החלום הזה, החיים האלה בפריז, נזכרתי שלפני שאני הומו - אני דתל"ש, אז כל חוויית המהגר שלי תמיד כפולה ומוכפלת. ואמרתי לעצמי פתאום: די כבר, אבישי, בוא נחזור הביתה, והנחתי לקריירה ההיא".
"אנחנו המתנחלים בלבבות"
למרות שהוא מתגורר בתל אביב, כהנא - מנהל פסטיבל קולנוע דרום שמתחיל הערב (א') - מוכן להישבע בנקיטת חפץ שהוא כבר ראה דירות בעוטף עזה במטרה לגור במקום באופן קבוע.
"פסטיבלי הפריפריה" דוגמת אלה שבעכו ובכרמיאל זוכים לביקורת בשל העובדה שהיוצרים והאמנים המשתתפים בהם לא מגיעים מהשטח, מהדי-אן-איי המקומי של היצירה. אבל כהנא טוען מנגד כי "אצלנו המצב שונה לגמרי. זו חגיגה שמסכמת עבודה של שנה שלמה.
"לאורך תקופה ארוכה ערכנו סדנאות בקהילה, וסייענו לצעירים להכין סרטים. כנער גדלתי על ערך של 'התנחלות בלבבות', וזה גם מה שאנחנו עושים. זה לא 'זבנג וגמרנו' - העבודה היא לאורך כל השנה בערים שדרות, אופקים, נתיבות ורהט, וזה המובן הכי טוב של הביטוי 'קהילת קולנוע'. אבל השיא יהיה בפסטיבל, וזו גם תהיה הפעם הראשונה שהמשפחה תבוא אליי, כקהל, ותרגיש בנוח".
עד כמה מקבלים אותך למשל ברהט או בשדרות, כדתי לשעבר וכהומו?
"הם קוראים לי בשם שלי – אבישי. פה מדברים עם אנשים בשם הפרטי שלהם. יש אנשים ששמחים לראות אותי, אבל יש אנשים שלא".
בתל אביב יכילו אותך יותר?
"אני לא חושב שבתל אביב מכילים שכנים חרדים. יש שם מוטו של 'חיה ותן לחיות', כאשר הדגש הוא על 'חיה'. ה'תן לחיות' הוא פסיבי. בפריפריה יש כיום דגש על 'תן לחיות'".
הוא מוסיף כי "בפסטיבל נקרין, בין היתר, את הסרט 'ארץ השפע' של ליסנדרו אלונסו, במאי הגל החדש בארגנטינה. הסרט עוסק בגנרל דני שמגיע עם בתו לארגנטינה, שם היא נחטפת. ההצלחה שלי תימדד כשאני אציץ לאולם שבו יוקרן הסרט ולא אראה רק אנשים מתל אביב, אלא גם צופים עם כיפות ונשים עם כיסוי ראש. ואז אני אחייך בלב, כי בזה יש משהו מפייס. וכי להיות דתל"ש והומו זו לא חוויה מפייסת".
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- תיאטרון: קינת האיוב של יוסי יזרעאלי
- עיון: כלות בלי חתן ופחד מוות: החלומות של רבי נחמן
- קליפ: אהרן רזאל מחפש מקום
- סינגל: השיר שתשמעו בחתונות הקיץ
- בינלאומי: השיר של היוצר החרדי הפך לשיר אהבה סרבי
- זיכרון: "זה וזו הם ישבו מול שמים": אהבתם של הדר ועדנה הונצחה בשיר
- ספרות: כי סולידריות זו לא אהבת חינם
- תערוכה: תמצית הרוע: התמונות שלא יתנו לכם מנוח
- תעודה: גבולות הקדושה: בחורות בביקיני ליד ספר תורה
