אין מלחמות הומניות
התורה מפרטת את חוק "אשת יפת תואר", המתיר לאנוס שבויות מלחמה - והפרשנים עד ימינו אלה עסוקים בהילול המוסריות של החוק הזה. אבל מלחמה היא אלימות, שתוצאותיה השחתה של הנפש. ככל שהכיבוש יימשך – רמתנו המוסרית עוד תיפול
אחת שזורמת
הבחירה "לזרום עם זה" היא בת בריתו של השטן. היא החברותא הטובה, הנוחה והשותקת של העוולות המוסריים. כלל ידוע בתורת הנפש הוא כי "מצווה גוררת מצווה ועבֵירה גוררת עבֵירה" - הנפש לעיתים עצלה ואוהבת הרגלים. מחשבות מהפכניות, הגוררות שינויים בחשיבה ובאורח החיים, עלולות לאיים עלינו. אנו מוצאות את עצמנו נגררות אחר ההרגלים שלנו, ובלשון ימינו – "זורמות".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אונס שבויות
את הכלל "מצווה גוררת מצווה ועבֵירה גוררת עבֵירה" הצמידו חז"ל לאחד החוקים הקשים בתורה, חוק "אשת יפת תואר" שבו פותחת פרשת השבוע. מדובר בחמישה פסוקים המתמקדים בזחיחותם של המנצחים במלחמה (דברים כ"א י'-י"ד):
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף. לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".
חוק עם תפנית לא צפויה
החוק פותח בתיאור צבאי אכזרי ולא מפתיע: "וראית... אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת..." עבֵירה גוררת עבֵירה, וחייל שהיה חלק, ברצונו או בעל כורחו, מרציחות אכזריות - עלול שלא לבחול באונס כחלק מרווחי המלחמה.
אלא שכאן מגיעה התפנית, והפסוקים מתארים תהליך ארוך שאותו צריכה לעבור שבויית המלחמה מרגע השבי ועד לאונס (שיזכה לאישור חוקי ולמעמד של נישואים): חודש של המתנה שבו תבכה על עברה ותידרש לטפל באופן משונה בגופה.
אם במהלך החודש מתקררת דעתו של השוֹבה, נאסר עליו למכור את השבויה והיא משולחת.
למי קראת הומניסט?
כתרי הלל מוסריים קושרים הפרשנים לחוק "אשת יפת תואר". והפעם אצטט דווקא פירוש חילוני-ישראלי פופולרי לחוק (פירוש המופיע בסדרה 'עולם התנ"ך): "גישה הומנית זו כלפי האישה... השבויים היו לעיתים לעבדים למנצחים. החוק מנסה להתמודד גם עם מצבן של השבויות... המחוקק מבקש להשוות את מעמדה של השבויה הנחשקת על ידי השובה, למעמד של אישה נשואה לכל דבר".
אז זהו, שלא
חוק אשת יפת תואר הוא הומני רק במידה ששבי ואונס הומניים. כן, אפשר וצריך לומר שיש דרגות גם באכזריות, והשבי והאונס יכולים להיות אלימים יותר מהמתואר כאן. אבל חובה להיזהר בלשוננו – העובדה שאפשר לאנוס בצורה יותר אלימה, לא הופכת את זה להומני.
מדובר באישה שנלקחת בניגוד לרצונה. ייתכן שהייתה נשואה קודם, וייתכן שלא. ייתכן שהיא ילדה ואולי היא אישה מבוגרת. כופים עליה פרידה ממשפחתה, ילדיה, הוריה ובעלה, והצטרפות אינטימית לעם של האויב. ההגדרה שלי להומניזם טיפה שונה.
"כנגד יצר הרע"
חז"ל נולדו וחיו לפני ההומניזם, והם מצאו מילים אחרות לתאר את התפעלותם מחוק "אשת יפת תואר". אני חושבת שהגדרתם מדויקת יותר (קידושין כא ע"ב): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
את הפירוט הרב של חוק אשת יפה תואר הם מסבירים כרצון של המחוקק להתמודד עם יצרו הרע של החייל, ולאפשר לו "לחטוא בדרך של היתר" ולא בחטא מלא. פרשנים מאוחרים מדברים על כך שהתהליך הארוך שעוברת השבויה, והאבל שהיא נדרשת להחצין - נועדו לרכך את לבו של החייל האנס.
בין הומניזם לריכוך לב הפושע
אפשר לטעון שחוק הזה נועד להאט תהליכים וגם להמס את תאוותיו האלימות של העבריין, וזה הולם את פשט הכתובים. אלא שאלה הם ניסיונות חד-צדדיים לפעול למען תיקון נפשו של הפושע. הניסיון של התורה לחנך את החייל בבואו לאנוס שבויה חשוב מאוד, אבל כל עוד אין הגנה מלאה על הקורבן - לא מדובר בהומניזם, אלא בפעילות חד-צדדית להשבחת אופיו של העם הכובש.
לכל היותר, דואגת התורה בחוק זה לאנינותם של בני ישראל. ה"הנחה" שמקבלות הנאנסות, אם יש כזו, היא תוצר לוואי. אבל גם אונס פחות אלים הוא לגמרי אונס.
ערכים משתנים
אם חוק "אשת יפת תואר" הוא כה הומני, מדוע התנהגות זו אסורה כיום במדינת ישראל ובמדינות נוספות? מדוע המחוקקות בנות זמננו טוענות שחייל יכול ואמור לשלוט ביצרו המיני בשעת מלחמה ולאחריה?
שתי התמודדויות מרכזיות לקונפליקט זה מציעים פרשנים מסורתיים בני זמננו. יש האומרים: החוק צריך להישקל ביחס לזמן ולעולם המוסרי שבו נתנה התורה. את התשובה הזו אני, כרפורמית, בוודאי שמחה לקבל (הייתי רק מדברת על הזמנים שבהם נוצרה ונכתבה התורה, ולא ניתנה), אלא שצריך לזכור שההשלכה של הצעה זו היא שהטקסט המקראי הוא יחסי ולא מוחלט, אנושי בתכניו ולא אלוהי.
כנראה שגם משום כך קובעים רבנים אחרים שמוסריותו של חוק "יפת תואר" היא מוחלטת, ולו היה הדבר בידיהם, ולו הייתה המציאות הפוליטית הולמת את חוקי התורה – הם היו מיישמים גם חוק זה. וההשלכות של עמדה זו? פחד אלוהים מהיום שהנוקטים בה יחלשו על כל עמדות הכוח במדינת ישראל.
בין אידיאל למציאות
יש לשים לב שחוק "יפת תואר" משקף עמדה מקראית אחת. ממקורות מקראיים אחרים נלמד שלא שלושים יום, לא בכי ולא ציפורניים (במדבר ל"א, ט'-י"ח): "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה... וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם".
ילדות בתולות הן שלל המחולק ללוחמים בדיוק כמו הבהמות. גם בפרק הקודם לחוק "יפת תואר" נמצא חוק שבי אחר, ונראה שהם סותרים זה את זה (דברים כ', י"ד): "רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ".
אז ביזת נשים וילדים ואונס מיידי - או אשת יפת תואר? מה נעשה בזמן אמת.
עבֵירה גוררת עבֵירה
הוא שאמרו חז"ל (גם אם התכוונו לעבֵירות אחרות): עם שמתחיל בעבֵירות לא ייצא מהן בקלות. מלחמה היא פִּסגה של אלימות, ואי אפשר לחיות בתוך האלימות הזו מבלי שהיא תחדור את כל סכרי הנשמה.
חייל יוצא לקרב, הוא מסכן את חייו ופוגע בחיי אחרים. הוא רואה את המוות קרוב ומריח את צחנתו. לפעמים הוא יתלבט. לפעמים הוא יהרוג מרוב פחד. נשמתו לא תחזור משדה הקרב כפי שהגיעה אליו. הדרך היחידה להגן עליו ועלינו כקהילה, היא להפסיק את הכיבוש ואת המלחמות.
תמים? כנראה. אז מה? עדיפה תמימות על גסות הנפש.
פרשת השבוע בשולי פרשת אלאור אזריה
בראש הדברים חשוב לי לומר: אלאור אזריה אחראי למעשיו, אשם וצריך לשאת בעונשו. את כל זה כבר אמרו כמה בתי משפט. יחד עם זאת, אלאור הוא כן הילד של כולנו, ולכן זה כל כך נורא.
אלאור הוא המראה הפצועה והמבועתת של כולנו. כך בדיוק נראה עם כובש, לכך הוא מתדרדר וגם נמוך יותר. ככל שהכיבוש יימשך – רמתנו המוסרית עוד תיפול. מעל ספסל הנאשמים צרכים לשבת פרנסות ופרנסי הקהילה. על ספסל הנאשמות יושבות כולנו הנותנות לאנשים צעירים נשק וכוח.
ובבית המדרש של הטוקבקים
באופן אדוק וראוי להערכה, חבר אחד (המכנה עצמו: יהודי, ישראלי וציוני) מקפיד להפציע בטוקבק הראשון של כל טור, ולהודיע לנו: "עם ישראל חי!!! וזאת על אפם וחמתם של כל שונאינו, אם זה שונאינו מבחוץ ובעיקר שונאינו מבפנים". בסרטון המצורף אני מגיבה להצהרתו.
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
