הדת שלנו חולה - והרבנים מסרבים לרפואה
הדת שלנו סובלת מזיהומים רבים וקשים, ומחלות שונות מקננות בגופה. הגאולה לא תגיע מעצימת עיניים נוכח מצבנו הרפואי. הפונדמנטליזם הדתי מכסה פצעים עמוקים בפלסטרים, ושמרנות היא תגובה מבוהלת להשתנות, אלא שאין ארוחות חינם. האמת מכאיבה - אך הבריחה ממנה מכאיבה כפליים
יהודה עמיחי והמדבר של הנשמה
השירים של יהודה עמיחי, זה מה שהציל את נשמתי במדבר ימי התיכון. אל מגמת הספרות בבית הספר המאוד אורתודוכסי שבו למדתי, השכילה המורה להגניב חוברת דקה ובה כמה שירים של עמיחי. את שירי החוברת אני מכירה בעל-פה שהרי הם היו באר מים חיים ובמילותיהם נאחזתי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אלה היו רגעים של מהפך רוחני, ואני מהרהרת בהם שוב ושוב. נדמה לי שמה שגרם להתעוררות החיים הוא שעמיחי לימד אותי כמה אפשרי וגם מרגש להפוך טקסטים קדושים. לקרוא כל מילה בטקסט הקאנוני, לזהות את מרחבי הפרשנות שהיא מכילה, גם אלה שנראים ברגע ראשון רחוקים ומופרכים, לבחור את הפרשנות שגורמת לי הרגע לנשום ולהתרגש - ולאמצה אל לבי.
להצמיח פירות פרשניים
כמו בפעולת דישון האדמה, האוכל הפרשני של האתמול צריך להפוך לקומפוסט שידשן את פרשנות המחר, כי מי שלא מוכנה להפוך אוכל לזבל תמות ברעב. באותם ימי גילוי הבנתי שהחיים הרוחניים שלי התקיימו עד כה ללא מערכת עיכול, ונשמתי לעסה מזון רוחני שהתרוקן מחומרים מזינים.
אחד השירים שחוללו את המהפך הפרטי שלי, ומציע קומפוסטציה פרשנית, מטלטל את פרשת השבוע. "לא תבשל גדי בחלב אמו", נכתב בפרשה, ופעמיים נוספות בתורה.
פרשניות וחוקרות מרבות לעסוק בשאלות מדוע חוזר החוק שלוש פעמים, ומדוע הוא נראה תמיד "מודבק", כמו מנותק מהקשר. התרבות ההלכתית בנתה על שלישיית פסוקים אלה תילים של הלכות בשר וחלב, חוקים שאותם שיננתי בהכנה לבגרות. אז הפציע יהודה עמיחי ומשך את השטיח תחת רגליי.
יהודה עמיחי – במקום שיר אהבה
כמו שמ"לא-תבשל גדי בחלב אמו"/ עשו את כל החוקים הרבים של כשרות,/ אבל הגדי שכוח, והחלב שכוח והאם שכוחה.
שלוש השורות הראשונות של השיר מהפכות תורה וקרביים. בעולם שבו גדלתי הגדי, החלב והאם היו מסמנים בלבד; אדנים שעליהם נתלו "החוקים הרבים של כשרות". ופתאום הגדי והאם מקבלים לב ודמעות והחלב שב להיות חלק מהחמלה היסודית שבין אם לבנה.
חוקי הכשרות היו לדשן שאיפשר את פריחתה של הרגישות הרגעית הזו. והכל הרי כתוב בפסוק והכל מעורר מחשבות חדשות על משפחת בעלי החיים, על הדמיון בין כל היצורים החיים - ועל פעיות הכאב של הגדי והאם המורחקים באלימות זה מזו.
התהום שבין החוקים לחמלה
"החוקים הרבים של הכשרות" מאירים פתאום את העיוות המוסרי שהם חלק ממנו, ואנחנו נתבעות לשאול איך זה שיש בעולם כל כך הרבה חוקים וכל כך מעט חמלה.
פליאה וכאב יסודי של הקיום האנושי נעוצים בעובדה שאנו לא מצליחות להגן על עצמנו מביצוע פשעים מוסריים. ערמות על גבי ערימות של מצוות וחוקים נכתבו, והאנושות עדיין פוגעת בעצמה ובעולם בצורה אכזרית וגם אנושה.
יהודה עמיחי הראה לי שהתורה מראה כי חוקים רומסים את האהבה והחמלה, ורוב הזמן אין לנו מושג איך להתמודד עם זה. פתאום לא הייתי לבד בכאבי וביאושי; פתאום הבהלה והביקורת קיבלו "תנא דמסייע" מהתורה (בתיווך הקריאה של עמיחי).
שירה לא עוסקת במתן תשובות
בשירי המדרש של עמיחי לא מצאתי תשובה לשאלות הקיומיות שטרפו את לילותיי, אבל מצאתי עידוד לעסוק בשאלות הרוח והבנה שאני לא בודדה בדרך. יש לי עם מי לטייל ביער הסבוך ששמו חיים, והגם שלא נגיע אל "דרך האמת", נלך לאיבוד יחד, ובאהבה ונלמד לכבד את השביל ואת ההולכות בו.
למדתי גם שחדוות החברותא, המדרש והיצירה הן תריס בפני אימת המוות, ואת השיעור היקר הזה אני נוצרת ומתאמצת להנחיל לתלמידותיי.
האמת חיה באזורי הכאב
לא פעם אני נשאלת בבית המדרש שלנו מדוע אני בוחרת להצביע דווקא על המקומות שבהם פשה הריקבון, ועל הפצעים המדממים של התרבות היהודית. יש החושדות בי שאני שונאת חלילה את התרבות שלנו, ומציעות לי לנטוש אותה ולהניח לה לנפשה.
אלא שהאמת האישית והתרבותית היא שצמיחה מתקיימת רק כשאנחנו אוגרות ומערבלות מזון רקוב. מתוך הריקבון יצמחו צמחים חדשים, וגם את זה הרי למדתי מעמיחי:
"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים/ לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם/ פְּרָחִים בָּאָבִיב... אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים/ אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ/ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ/ וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם/ שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת/ אֲשֶׁר נֶחְרַב".
אין טעם בכתיבת טור שישרוק שריקת התפעלות מול הצו "ואהבת לרעך כמוך". הצו הזה הוא בית בנוי לתפארת, וכולו יופי ואמת. האחריות האנושית היא להצביע על חוסר היכולת של החוקים הדתיים והחילוניים, ושל הנפש שלנו, לקיים את הצו הזה. הפריחה תתחיל כשנודה בכישלון שלנו, ולא כשנריע לעצמנו כשיכורות.
להקשיב ללחישות החורבן
חורבן הבית השני היה הזדמנות להתחדשות מוסרית ולפריחה. לשם כך צריך היה להצביע על הניוון המוסרי של החיים בירושלים, ולחשוף את כשלונה של הדת בהתמודדות עם הניוון הזה. אלה היו צירי הלידה של יבנה.
כיום הדת שלנו סובלת מזיהומים רבים וקשים, ומחלות שונות מקננות בגופה. הגאולה לא תגיע מעצימת עיניים נוכח מצבנו הרפואי, אלא מעריכת רשימת המחלות ומחויבות לחקירתן והבראתן. אור השמש, מחויבות לאמת והתמדה הן התרופות למחלות תרבותיות.
להעביר מרית על התרבות
התגובות לפצעי התרבות נמצאות על קשת רחבה. מנגד לעמדה המבקשת לתחח ולזבל את האדמה, נמצאת העמדה הפונדמנטליסטית. פונדמטליסטיות טוענות לנאמנות לפשט המקורות, אבל זו הטעיה.
הפונדמנטליסטיות השמרניות דואגות להסוואת הפערים בתרבות. הן מכסות פצעים עמוקים בפלסטרים, ומתוך פחד וכאב דבקות באמונה שהעולם הרוחני חלק ואחיד, והתשובה העכשווית שלהן טובה לכל המקומות והזמנים. שמרנות היא תגובה מבוהלת להשתנות, לשאלות חסרות המענה ולמוות שמותיר את כולנו כה חלקיות וחסרות וודאות.
התמכרות לשקר
הפחד מוביל לעצימת עיניים, וזו מובילה לעיוות של תמונת המציאות ולהתמכרות לשקרים. בנחמת השקרים תנוחם הפונדמנטליסטית. היא תתעלם מספרות רלוונטית, תחניק שאלות, תתנכר למדע ולמאגרי המידע. היא תאסור על בנותיה לרכוש חוכמה, וכל זאת על מנת שלא להיפצע מהאמת. אלא שאין ארוחות חינם. האמת מכאיבה אך הבריחה ממנה מכאיבה כפליים.
פמיניזם ושמרנות
אחד המקומות שבהם צריכה התרבות שלנו להצביע על פציעה מוסרית חמורה וארוכת שנים, הוא ביחס לנשים. העמדה הפמיניסטית דורשת להתבונן בפצע הזה, להכיר בעובדה שמדובר במחלה שהוזנחה שנים רבות, ובחמלה ונחישות לטפל בה.
העמדה הפונדמנטליסטית תובעת מאתנו לעצום עיניים ולשחרר לאוויר את תפילת ההכחשה: אין כלום כי לא היה כלום, ומי שמדברת על פצע ומחלה היא חמוצה ומשביתת שמחות.
אל תגייסו את המורה שלי
דוגמה קטנה לשקרים המתחייבים של הפונדמנטליסטים פגשתי בשו"ת שהגיע לתיבת הדואר שלי מאתר "ישיבה". על התשובה חתום הרב יעקב אריאל, מהידועים שברבני הציונות הדתית, נשיא ישיבת ההסדר של רמת גן ושל הארגון השמרני "חותם". השו"ת קצר ואביא אותו כלשונו:
"שאלה:
"מדוע הרב מתנגד שאישה תלמידה חכמה העומדת בראש מדרשה, תקרא כתובה בחתונת תלמידתה?
"תשובה:
"הכרתי אישה חכמה באמת, נחמה לייבוביץ'. למדתי ממנה רבות. היא סירבה לתת שיעור בבית הכנסת (לא בזמן התפילות). היא טענה שאין זה מקומה הטבעי. איזהו חכם המכיר את מקומו. אישה שאינה יודעת מהי צניעות אמיתית איננה חכמה".
ועוד-איך לימדה תורה בבית כנסת
קראתי ורתחתי מזעם. מגייסים את המורה שלנו על מנת לפגוע בנו, תלמידותיה. אין סוף לשקרים ולעזות הפנים. זכיתי ללמוד תורה מפיה של נחמה, מורה צנועה וחכמה, שכנראה לא הייתה פמיניסטית, אבל בהחלט לימדה תורה בבתי כנסת.
הרב אריאל מאוים מהפמיניזם הדתי הקובע ששינויים יסודיים צרכים להתבצע, וגם תלמידי חכמים מתבקשים לסור מעט הצידה ולחלוק את הבמות, ההנהגה והאחריות עם אחיותיהם למסע החיים.
נדמה לי שהרב אריאל מבקש להכות אותנו בבטן הרכה, ולהשתמש באימהות הרוחניות שלנו על מנת לפגוע בנו. אלא שעמדתו השמרנית מקריבה, בראש ובראשונה, את האמת. הוא וחבריו כל כך פוחדים מההשלכות של האמת (על תמונת העבר ועל החיים בהווה), שהם נסים ממנה בעינים עצומות, ומעדיפים להיחבט ממכשולים בדרך - ובלבד שלא יכאבו את מכאובי האמת.
ובבית המדרש של הטוקבקים
הוא סער בשבוע שעבר, ומישהי (אנונימית למרבה הצער) הגיבה קצרות ונחרצות: אז הדתיים שוב מסלפים את הדת.
בסרטון אני מגיבה לדבריה.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
