לנדות את הלכות נידה
לא חייבים להכות נשים בשביל לפגוע בהן. אלימות זה לספר לנו שאנחנו לא מבינות בגוף שלנו, ולהעביר לגברים את האחריות לניהולו. הגיע הזמן לבטל את הלכות הנידה בגלל כבוד האישה, כדי למנוע עקרות - ומתוך כבוד למסורת האמהות המקורית, שההלכה מחקה בכוח הזרוע. וגם בגלל הסרטון המזעזע
פרשות "תזריע-מצורעת"
פרשות השבוע, תזריע-מצורע, עוסקות בטומאות גוף. לשיטתן, זרע היוצא מגופו של הגבר, ודם המחזור הנשי - נחשבים למטמאים, והם מקבילים בחומרתם ובתוצאותיהם.
לא מפתיע אך מצער לגלות כי בעוד חז"ל בוחרים לבטל את התוקף המעשי של טומאת הזרע הגברי, הם מעצימים את העיסוק בטומאת "המחזור החודשי" של האישה המכונה במקרא ובלשון חז"ל – "נידה".
מחיר היהירות
הלכות ה"נידה" זכו לתשומת לב רבה של החכמים, והוקדשה להן מסכת במשנה ובשני התלמודים. באילו תכנים עוסקת מסכת "נידה"? מי שלא גדלה על ברכי מסורת ה"נידה" תתקשה להאמין לכך: הקרקע המפרה את "מסכת נידה" מורכבת משתי עמדות קשות: האחת – שאנו, הנשים, מטמאות במשך שבוע בכל חודש. והשנייה – שאין לנו מושג מתי אנחנו ב"מחזור", ועל כן אנו זקוקות לתבונתם של הגברים שיבחנו את הדם שלנו, יאבחנו ויכריזו האם טמא (ובאיזו מידה) ושמא הוא טהור.
משחקים ברופא וחולַה
כן, חברות, הם החליטו שאנחנו לא יודעות לזהות - והם כן יודעים לזהות. הם גם החליטו שחייבים לזהות, ולכן הם חייבים לבדוק אותנו.
פרטי הדיונים במסכת מורכבים ומרתקים (גם מזעזע עשוי להיות מרתק), והפרקטיקה מתקיימת עד ליום זה ממש: נשים יהודיות מטילות מדי פעם ספק ביכולתן לזהות את דם המחזור שלהן, ועל כן הן רצות עם "עֵדֵי בדיקה" מדממים אל הרב, שיבחן את צבע הדם ואת צורתו, ויפסוק עבורן אם הן ב"מחזור", אם לאו.
העבים המעיבים ששמם "מסכת נידה"
ע"ב (72) דפי תלמוד מכילה "מסכת נידה", והם כמו העבים החוסמים את אור השמש. ע"ב דפים של ליקוי מאורות גבריים. ע"ב דפים של נסיונות לשלוט על הגוף הנשי ולשעבדו לתובנות גבריות. ע"ב דפים מיזוגניים העוסקים בגופה של האישה, מבלי לשאול אותה ולו שאלה אחת! ע"ב דפים של דיונים גבריים מבוהלים לנוכח גופן השונה של הנשים. ע"ב דפים של ניכור ואדנות. ע"ב דפים המלמדים לאלו תהומות אפשר ליפול בהיעדר דיאלוג ובהיעדר צניעות.
הם לא התכוונו שנשים ילמדו את זה
לפני כמה שנים לימדתי את "מסכת נידה" מהתלמוד הבבלי. זו הייתה בלי ספק אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה היהודית, שבהן נלמדה המסכת על ידי נשים ובקבוצה מעורבת. היו בקבוצה נשים הרות, היו נשים בתקופת המחזור חודשי, היו נשים שהתמודדו עם אתגרי פריון, היו נשים שהתמודדו עם התופעות ארוכות-השנים של הפסקת המחזור החודשי, והיו בחדר גם גברים שהייתה זו להם הזדמנות ראשונה לשוחח בכובד ראש עם נשים על המחזור החודשי.
אם הנשים היו כותבות את המסכת העוסקת בגופן
מה היה קורה אם אנו, הנשים, היינו מקדישות 72 דפי תלמוד למחזור החודשי שלנו?
אני מדמיינת חבורת נשים מנוסות, מנציחות לדורות את תחושות המחזור החודשי; את הלחץ בראש ואת העצבנות והדאגה המגיעים יום או יומיים לפני המחזור, את ריתמוס הדימום לאורך ימי המחזור, ואת הכאבים העוטפים כטבעת את הבטן והגב, וכמו מושכים את הגוף אל האדמה.
היינו חולקות מידע על דימומים מיוחדים. היינו מבקשות להדריך נערות צעירות בצעדיהן הראשונים עם דם המחזור. היינו מלמדות האחת את השנייה להקשיב לגוף, ולזהות את ימי הביוץ. בוודאי היינו ממלאות את המסכת בהמלצות להקלה על כאבים ולהגנת הבגדים מכתמי הדם.
מחלוקות? לא היו רבות, כיוון שאנו יודעות שככל שהחוויה דומה היא גם שונה, וכמספר הנשים כך מספר חוויות המחזור. אותנו הגיוון לא היה מבהיל.
אל תנַדו ואל תנדנדו
ברור יותר מכל ברור – לא היינו מעלות בדעתנו לכנות את המסכת הזו "מסכת נידה", ולא היינו מרשות לאיש לכנות את ימי המחזור, כפי שמכנה אותם פרשת השבוע: "ימי נידת דותה". המחזור החודשי הוא לא מחלה, הוא ברכה, ובהפצעתו אנו לא אמורות לנדוד או להתנדות.
אלה ימים שבהם גופנו מנכיח את יכולתנו להצמיח חיים. יש גברים שנבהלים מהדם הנשי ומהיכולת הבריאה שלנו. הם, המבוהלים, יכנו אותנו "דוות" ו"נידות". אבל אנחנו? זה אמנם כואב, אבל זו גם ברכה ייחודית.
ולמה צריך ללמוד את "מסכת נידה"?
אני לומדת ומלמדת אותה בעיקר בשביל להבין מהי "אלימות סימבולית" (כניסוחו של בורדייה), ולאן היא עלולה להוביל. לא חייבים להכות נשים בשביל לפגוע בהן אנושות. פגיעה קשה לא פחות היא הבחירה לספר לנו שאנחנו לא מבינות את הגוף שלנו, ועלינו להעביר לגברים את האחריות לניהולו. לשלוח אישה עם דם המחזור שלה לבדיקה רבנית, זה, להבנתי, אלים לא פחות מאלימות פיזית.
אני חייבת ללמוד וללמד את היכולת המיוחדת והקשה לנהל לבני אדם את מחשבותיהם, ולעצבַן בהתאם לצרכי השליט. אם לא נלמד - איך נדע להיזהר ממניפולציות, ואיך נדע להיות מוסריים?
למה חייבים להפסיק לשמור הלכות נידה?
יאמר מי שיאמר, ובצדק, שההלכה כולה היא מניפולציה על המציאות. כפי שהגעלת כלים לא באמת מוציאה את החמץ מתוך הכלי, וכפי שההמלחה לא באמת מרוקנת את הבשר מהדם, כך גם הלכות "נידה" הן יצור פורמאלי-משפטי שאינו זהה להגדרה הפזיולוגית. מה כל כך נורא?
א. כי אישה היא לא סיר
הלכות "נידה" עוסקות בגוף האישה ובכבודה. אישה איננה סיר, ותהליך ההתבוננות הגברית בדמה אינו דומה ל"הגעלת כלים". הוא משפיל את כבודה.
על מנת להתמודד עם המחאה הפמיניסטית נגד החיטוט הרבני בגוף האישה, החלו רבנים להסמיך "יועצות הלכה" - נשים הפועלות תחת פיקוחם, וממונות לייעץ ב"הלכות נידה". בעיניי, אין זה תיקון אלא קלקול. "יועצות ההלכה" מקבלות את הנחות היסוד הפטריארכליות ביחס לנשים ולמחזור החודשי, והן פועלות למענן. לא בכך ניוושע.
ב. עקרות הלכתית
הבדל נוסף וחשוב מאוד הוא מידת הנזק. הלכות "נידה" שהוחמרו עם השנים, מגדירות כל אישה כטמאה
למשך שבועיים. בשבועיים אלה אסור לה לקיים יחסי מין ואף לגעת בבעלה. יש לאיסור זה השלכות רגשיות ומעשיות רבות וקשות. אחת ההשלכות היא שאצל רבות (כ-20%) מתרחש הביוץ בימים שבהם הן מוגדרות כ"נידה", ועל כן, לא תוכלנה להרות באופן טבעי.
חז"ל שהרחיבו את ימי הנידה לשבועיים, לא הכירו את הביוץ. מבלי שהתכוונו לכך, הוראתם ההלכתית הביאה עקרות לעולם. אבל היום אנחנו כבר יודעות על הביוץ... ובכל זאת, לא מוכנים הרבנים לפתור את המצוקה שיצרה ההלכה. תחת זאת, הם מפנים נשים לקבל טיפולי פוריות מיותרים ומסוכנים שידחו את מועד הביוץ שלהן.
כן, הלכות נידה גם מסכנות חיים של נשים. ובמדינת ישראל הדמוקרטית, רופאים מפרים ביודעין ובמסגרת החוק את "שבועת הרופא", נענים לגחמות רבניות - ומעניקים לנשים טיפולים המזיקים לבריאותן.
ג. כבוד למסורת אמהות
הסיבה השלישית להתנגדות להלכות נידה, היא מסורת
האמהות שלנו. עדויות מלמדות כי לאורך המאות ה-12-13 שמרו נשים בכל רחבי העולם היהודי על חוקי מחזור משל עצמן; חוקים שלא עלו בקנה אחד עם הרצון הרבני.
הן, ככל הנראה, שמרו על פרישה ממין בימי המחזור בלבד, ועם סיומם הן היו מתכנסות בפינת רחצה ויוצקות אחת על השנייה מים שאובים. הרמב"ם עמד בראש התארגנות רבנית ששברה את רוחן של אמותינו. איימו עליהן כי מי שתתמיד במסורת הנשים, תסתכן בגירושין ללא כספי כתובה (שזה כמעט גזר דין מוות). מה יכלו האמהות שלנו לעשות? הן נשברו ויישרו קו עם המסורת הרבנית.
קבלה צייתנית של הלכות נידה היא על כן גם הפניית עורף לאמהות האמיצות שלנו.
לאן מובילה תרבות הנידה
אני מצרפת לינקים לשני סרטי חתונה חסידיים שהועלו ברשת. הסרט הראשון קשה לצפייה. חבריי ה"אנוסים" (מקבוצת הפייסבוק "ובחרת"), טוענים שמדובר בחתונה חסידית שהתקיימה באחד החוגים החדשים, הקיצוניים, של "נשות השאלים". אלה אמנם חוגי שוליים אך מעמדם בישראל הולך לצערי ומתבסס. וזו סיבה טובה נוספת לנדות את תרבות ה"נידה".
הסרט השני קסום ומבכיא. חבריי ה"אנוסים" טוענים שהוא מתעד חתונה חסידית שהתקיימה בחו"ל. שכן פתיחות כזו, וחום פיזי שכזה בין אב לבתו לא יתאפשר בחוגים החרדים בישראל.
כבר אמרנו שיש יותר מדרך אחת להיות יהודייה? באיזו אתם בוחרים - ולאן הולכת החברה שלנו?
ובבית המדרש של הטוקבקים
יהודי פשוט (טוקבק 45), כתב תגובה ארוכה ומנומקת: "א. ה' ברא את הכבשים וזכותו לדרוש שחלקם יוקרבו אליו. בנוסף, השחיטה היהודית היא השחיטה הכי פחות אכזרית מכולם.
"ב. לגבי מה שכתבת על הרבנים בסמסים, אז זה פשוט יותר נוח להם ויש כאלה ששולחים שאלות לא
רציניות ומפאת כבוד השולח הם עונים לו...
"אהרון היה כהן גדול (כמו נשיא) ותפקידו היה להיות עם העם ביום חשוב זה ולפעמים צריך לשים את הבעיות האישיות בצד... מצטער אם חפרתי קצת אך אשמח אם תעני לי. תודה".
לא חפרת כלל וכלל, ושמחתי לקרוא את דבריך. נדמה לי שהעניין העקרוני שבו אנו חלוקים הוא שאתה מניח, א-פריורית, שכל מה שכתוב במקורות וכל מה שעושים רבנים, הוא טוב וישר, ואני נוטה לחשיבה ביקורתית שחלה (אני מקווה) על כל תחומי החיים. האם אתה מסכים עם אבחנה זו? אשמח אם תענה לי.
שבת שלום!
