"קברי צדיקים" במקום ציפרלקס
הישראליות הליברלית לא מרבה להתמודד עם שאלות רוחניות, ולכן אנשים שכמהים לחוויות של השתייכות ומשמעות, לא רואים בנו כתובת. אם אנו רוצים להפסיק לילל שאכלו-לנו שתו-לנו את המדינה, אנחנו רוצים להפסיק לאבד את העם והארץ שלנו, ולהציע מענה לסוגיות הזהות והמשמעות
מזל טוב: קברי הצדיקים נולדו
אני רוצה לקוות שאברהם אבינו לא התכוון לחוויה הדתית, המהומה והאלימות הכרוכות בדורנו בקברי הצדיקים. אבל כיוון שמדובר באברהם, הוגה מיתוס העקידה, אני לא בטוחה.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אנחנו ניצבים בפרשת "חיי שרה". שרה נפטרת ואברהם קונה עבורה, עבור עצמו ועבור (חלק) ממשפחת האבות את מערת המכפלה (בראשית כ"ג, ב'-כ'): "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע... וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכּתָהּ... וְאַחֲרֵי כֵן, קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן".
בהמשך הפרשה יצחק וישמעאל יקברו בה את אברהם, בהמשך הפרשה משרד הדתות יקים את "האגודה למען המקומות הקדושים בארץ ישראל", בהמשך הפרשה אנשים ישתטחו על קברי צדיקים, בהמשך הפרשה חיילים יאבטחו את המוני המבקרים במערת המכפלה, בהמשך הפרשה אנשים ינהלו קרבות בקבר יוסף, בהמשך הפרשה אנחנו מוצאים את עצמנו בעיצומה של מלחמת דת על שליטה במקומות קדושים.
המלחמה הזו מפתיעה אותנו
זו המאה העשרים-ואחת ורבים מאתנו נבוכים, מאוכזבים ואפילו פגועים מבחירתם של יהודים רבים כל כך להשתתף במלחמת דת; להסכים להרוג וליהרג למען מקומות קדושים. אנשים אומרים לעצמם: דווקא עכשיו כשידע הפך נגיש כל כך, כשהביקורת על הדת ועל הממסד הדתי חשופה לכל, דווקא עכשיו מלחמת דת?!
העולם הליבראלי מתעקש להחזיק במיתוס מרתק (ולא נותן לעובדות לבלבל אותו), ולפיו התבונה שבחשיבה הליבראלית, והאור הביקורתי שבו היא מצליחה להאיר את הטוטאלטריות הדתית, יגרמו לאנשים להצטרף אל המחנה הליבראלי. למה זה לא קורה?
זו לא רק הפתעה, זה ממש כעס
על האנשים המשונים שמסרבים להסתנוור מאורה של התבונה, ולא נענים לרוחות החירות. "הם גונבים לנו את המדינה", מתלוננים-כועסים חבריי בשמאל, ובאמת, בעומק לבם, לא מבינים את קסמם של הקמעות וקברי הצדיקים, ומדוע אנשים שסובלים ממצוקה כלכלית מצביעים למפלגות דתיות מושחתות, בעודם מפנים עורף למפלגות סוציליסטיות שבלי ספק היו מייטיבות לדאוג לרווחתם הכלכלית.
נו, באמת...
לא. אברהם, שרה וגם רחל אמנו (שזוכה לעדנה פולחנית בשנים האחרונות) לא היו ולא נבראו. הם לא
דמויות היסטוריות, הם לא נולדו ולכן (נכון לרגע זה) גם לא ימותו. הם יצירי התרבות. ומשום כך כל הדיונים הכאילו-ארכיאולוגיים על זהותן של הדמויות הקבורות במערת המכפלה / קבר רחל / קבר יוסף וכדומה מגוחכים. הדבר דומה לניסיון לאתר את מקום קבורתו של זאוס, או את קברה של תיאמת.
לא רק קברי האבות הם המצאה מאוחרת, גם זיהוי קבריהן של דמויות מתקופות מאוחרות יותר, שהן עצמן אולי היסטוריות, מנותק מהמציאות: רשב"י, חוני המעגל, רבן גמליאל ויתר חכמי המשנה והתלמוד, לא קבורים במקומות שייעד להם משרד הדתות. כל הזיהויים האלה כולם, הם סתם.
קל להבין את האינטרס של משרד הדתות, משרד התיירות ומועצות מקומיות ב"זיהוי" גובר והולך של קברי צדיקים. הם הרי מרוויחים פרסום, תיירות ואת כספי הציבור העולה לרגל. אבל הציבור, למה הציבור מבזבז זמן וכסף, ולפעמים מסכן את חייו על קברים ריקים מתוכן? (לא שהייתי מוכנה לסכן משהו על קברים שתכולתם ידועה ואף חשובה מבחינה תרבותית. אבל זו סוגיה מעט שונה).
הציבור מטומטם?
אני מסרבת לקבל את הנחת העבודה הזו. הציבור מוכן לשלם מחירים כבדים מאוד למען קברי צדיקים, אתרים קדושים וגם למען שיגשוגם של ממסדים דתיים מושחתים. ואם אני רוצה להפסיק לילל שאכלו-לי שתו-לי את המדינה, אני צריכה לנסות להבין את החוויה, ולתת לה מענה חדש.
כשהאנושות מוותרת על החירויות שלה
הזרם האקזיסטנציאליסטי בפסיכולוגיה הוא ניסיון נדיר ויקר ערך, כיוון שהוא מעז להניח שהמניעים היסודיים שלנו, בני האדם, הם רוחניים-מוסריים; חיפוש משמעות, התמודדות עם המוות, עם הבדידות ועם החירות (וכדומה לאלה). זאת בניגוד להנחה שצרכים פיזיים (מיניים ואחרים), הם דחפינו היסודיים. זו התבוננות תובענית ומלאת כבוד לאדם ולבחירותיו. אני מעדיפה לראות את עצמי כפי שרואים אותי הפסיכולוגים האקזיסטנציאלים, ואני מעדיפה לראות כך את האחרים.
ויקטור פראנקל, אריך פרום והוגים נוספים בנו את תורתם זו לא בזמנים פסטוראליים, אלא תוך התמודדות עם התפרצות מטורפת של בחירות אנושיות מבהילות. הם היו צריכים להבין את עולמם הרוחני והנפשי של מיליוני אנשים שסגדו לדיקטטורים רצחניים, הלכו אחריהם כסומים באפלה, והסכימו לרצוח ולהירצח למענם.
למה אנשים מתאבדים?
הוגים אלה ציינו שני צרכים אנושיים שהם כה בסיסיים, עד שאנשים מוכנים למכור את נשמתם ואת נשמת
זולתם - ובלבד שישיגו אותם: משמעות ושייכות. אנחנו זקוקים לתחושת שייכות (לקהילה, לעם, לעבר ולעתיד) - כפי שאנו זקוקים לאוכל ולמים, ואנו גם זקוקים נואשות לגלות (או להציע) פשר לחיינו. אנחנו כמהים לענות על השאלה לשם מה הגענו לעולם הזה, ומהי משימתנו בו.
דברים אלה ניסח בחריפות רולו מיי (פסיכולוג אקזיסטנצאיליסט אמריקאי): "בעשורים האחרונים קיימת סטטיסטיקה מפחידה לגבי שיעור ההתאבדות בקרב אנשים צעירים... אנו יכולים לנסות דרכים שונות למניעת ההתאבדות בקרב צעירים אלה, כמו לשמור על קשר טלפוני עם אנשים המצויים בדיכאון קשה וכיוצא באלה.
"אבל כל עוד חומרנות נותרה היעד העיקרי שלנו; כל עוד כמעט איננו מלמדים אתיקה בפועל, ובאמצעות דוגמה אישית בבית ובממשל; כל עוד אנשים צעירים אלה אינם מקבלים השראה ליצירת פילוסופית חיים... בלא מורים רוחניים שילמדו אותנו לאהוב – כל עוד כל אלה שרירים וקיימים, תמשיך להתקיים הנטייה המפחידה כל כך לדיכאון והתאבדות בקרב אנשים צעירים".
זה בדיוק מה שחסר בליברליזם הישראלי
אנחנו מציעים מלא חופניים חופש וזכויות אדם, ואני כמובן לא רוצה לשנות זאת. אבל נדמה לי שאנחנו לא מדברים
מספיק על תכנים חיוביים. אנחנו לא מציעים קשר עמוק לתרבות, לדת ולהיסטוריה, ואנחנו לא שואלים מספיק: מהי חובת האדם בעולמו - ולא כשאלה פילוסופית, אלא כחוויית חיים פשוטה ומתמדת.
הישראליות הליברלית לא מרבה להתמודד עם שאלות רוחניות, ולכן אנשים שכמהים לחוויות של השתייכות ומשמעות, לא רואים בנו כתובת. תנועת ש"ס פוגעת בבוחריה, וכך גם המאבק על קבר יוסף או על העלייה להר הבית, אך כל אלה מציעים שייכות ומשמעות וייתכן שזה כוח המשיכה שלהם.
נדמה לי שאם אנחנו רוצים להפסיק לאבד את העם והארץ שלנו, אנחנו צרכים להתמיד לשאול - וגם להציע מענה (כן מורכב, מתוחכם ועדיין מענה רציני ומחוייב) לסוגיות הזהות והמשמעות. זהות ומשמעות לצד זכויות אדם, צריכים להיות המוקדים שלנו.
ובהקשר זה, בבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב לי אורן, באר שבע (טוקבק 42): "מה צריך את המקרא? יפה שיש בך את היכולת לבקר את התורה. אבל למה אנחנו בכלל צריכים אותה? אנחנו לא יכולים להיות מוסריים בלעדיו?"
אורן יקר, תודה על המילים הטובות, ותודה ששאלת. אישית, אני ממש צריכה את התורה. אני צריכה אותה כיוון שקשתה עלי הבדידות וגם השטחיות הכרוכות באמונה שאני יכולה לחשוב, ליצור ולצמוח בכוחות עצמי. אני זקוקה לתורה בשביל לקבל פרופורציה, בשביל לקבל ליטוף ואהבה מהעבר, ולא פחות מכך – בשביל לריב ולהיאבק עם ובתוך תרבות מפוארת.
גדלתי כאורתודוכסית, בעטתי והפכתי לחילונית צינית, והיום אין לי עניין באף אחד מהקצוות האלה. אני רוצה קשר לתרבות שלי. הקשר הזה לא מנהל לי את המוסר וגם לא את ההיגיון, אבל הוא מצע עשיר למחשבה, לדמיון ולחוויות של קשר.
המסורת היהודית איננה מדריך מקוצר לקבלת החלטות, אבל היא אוסף של יצירות שמתלבטות בשאלות מוסריות, ומכולן אני לומדת שהתנהלות מוסרית היא תכלית החיים. לשאלתך, אני יכולה להיות מוסרית בלי התורה, אבל למה לי לוותר עליה?
שבת שלום!
