פרשת דינה: המדריך לשיחה עם נאנסת
אל תשאלו את הנאנסת אם הייתה בתולה. אל תבדקו לה את אורך החצאית, ואל תצקצקו ותחפשו את אשמתה. אִמרו לנאנסת: את נהדרת. היית קורבן, לא היה לך מה לעשות. זה מהותו של האונס. זו לא אשמתך, זו אשמת הקהילה. ומותר גם לומר לה: אנחנו לא שמרנו עלייך. סליחה. סליחה דינה, גם את לא אשמה באונס שעברת
מה לא לומר לנאנסת
סיפור ארוך - 34 פסוקים מתוך פרשת השבוע - מוקדש לאונס דינה. כיוון שכה הרבה נאמר בתקופה האחרונה על ואל נאנסות, וכיוון שבורות רבים נכרו בדרכן של מתלוננות, ורפש הוטח בפניהן, חשבתי שיהיה נכון להתבונן בפרשת האונס המפורסמת במקרא, ולנסח בעזרתה "מדריך לשיחה עם נאנסת".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לצערי, נאלץ ללמוד בעיקר על דרך השלילה, וזאת משום שהיחס לנפגעות ונפגעי אלימות מינית סובל גם כיום מהשתקת קורבנות, מעיוורון ומעיוות-שיפוט איום ונורא, ואם כך הם פני הדברים היום, איך נלין על מה שנכתב לפני אלפי שנים?לא אלין, אבל אתבונן, אכאב, אתאבל ואלמד, ואקבל על עצמי להתאמץ להציע עולם חומל יותר. משום כך – הנה הוא לפנינו: המדריך לשיחה עם נאנסת.
"תגידי, היית בתולה?"
האשמת הקורבן היא אסטרטגיה מקובלת ביותר בעימות עם נפגעות אלימות מינית. סיפור האונס של דינה נפתח בקביעה "ותצא דינה", שעליה עטים החכמים וקובעים (בראשית רבה, ח): "שכל אישה היוצאה לשוק, סופה להיכשל. מניין לנו? מדינה שכתוב: 'ותצא דינה'".
כן, דינה היא זו שנכשלה מכיוון שיצאה מהבית. ושכם שאנס אותה? הוא שולי. לא באמת הייתה לו ברירה, שהרי היא יצאה.
זאת? היא סתם "זונה בת זונה"
אם לא די ביצאנותה של דינה, מכנה אותה המספר "בת לאה", ומסבירים חכמים שזאת מכיוון שגם אמה "יצאה", בסיפור הדודאים, להוביל את יעקב לאוהלה, ועל כן קובעים החכמים שדינה היא ילדה עם מורשת וזכות אימהות. היא "זונה בת זונה".
אפשר לחשוב על זה בהיגיון?
נשים צנועות, גם כאלו המכוסות מקצה הבוהן עד קצות העפעפיים, נאנסות לא פחות מנשים הלובשות בקיני. אין קשר בין צניעות לאונס. בנוסף לזאת, בגילאים צעירים יש שוויון בין מספר הבנים והבנות הנאנסים. צריך כבר להפסיק עם השקר הזה, המונחה על ידי אינטרסים של בעלי כוח, ולפיו אונס הוא תוצאה של פיתוי מיני. זה שקר מסוכן המוליך אותנו למסקנות שמכפילות את האלימות המופעלת על הקורבנות.
אונס לא קשור לנשים ולא להתנהגותנו המינית. ולמה אונס כן קשור? לכוח, לפריווילגיה, לאלימות ולתשוקת שליטה.
זו לא אשמתך
אל תשאלו את הנאנסת אם היא זונה או אם הייתה בתולה. אל תבדקו לה את אורך החצאית, ואל תצקצקו ותחפשו את אשמתה. אִמרו לנאנסת: את נהדרת. באותן דקות (ימים/ שעות/ שנים/ חיים) היית קורבן, לא היה לך מה לעשות, פשוט לא היה. זה מזעזע, אבל זו האמת, זה מהותו של האונס. זו לא אשמתך, זו אשמת הקהילה. ומותר גם לומר לה: אנחנו לא שמרנו עלייך. סליחה.
הדין של דינה
נורא השם שבחר המספר להעניק לנאנסת, כאילו הוא מבקש לטעת בכולנו את התודעה שבאמת הגיע לה, היא הרי יצאנית וזה גזר הדין שלה, זה דינהּ.
די. די. די. לאף אחת לא מגיע. לאף אחד לא מגיע. אף אחת לא "מזמינה אונס", או יכולה למנוע אותו. זה לא הדין שלה, זו החרפה של הקהילה; קהילה שהפקירה ילדה ש"יצאה לראות בבנות הארץ", קהילה שמוכנה להציע לסיפור אונס הצדקה.
"קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לאִשָּׁה"
כשלוקחים אותה היא ילדה, ומיד אחר כך היא אישה? או... להיפך? אל תאמרו "לא ידעתי", "לא זיהיתי". אל תאמרו "מבוגרת לגילה". תהיו אחראים לבדוק בת כמה היא. אסור להסכים לבלבול בין ילדה לאישה. מי שרוצה יודע מה הגיל האמיתי שלה. מי שרוצה יודע להבחין בין שותפה לפקודה.
זו לא אשמתך
אמרו לנאנסת: זו לא הייתה אשמתך. הוא היה סמכותי ומבוגר, והאחריות היא עליו בלבד (כן, וגם על הקהילה). את נתת בו אמון. את הערצת. את פחדת לסרב. אולי אפילו רצית, אבל הוא היה המבוגר, והוא היה צריך לקחת אחריות. ואנחנו? היינו צרכים להגן עלייך. ואת? לא יכולת לעשות דבר.
"וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם"
כשיעקב שומע על אונס דינה ביתו הוא חוטף שיתוק ואילמות. יעקב הוא "עולה חדש", והוא מפחד להגיב ולפגוע בקשריו עם בני המקום, אבל הוא גם לא מרשה לעצמו להבליג. ולכן הוא שותק, ממתין לבואם של הבנים החמומים ביודעו שהם יעשו עבורו את העבודה.
השתיקה, השיתוק, הכעס והבושה הם רגשות מרכזיים ומובנים שמנהלים, למרבה הצער, תגובות חברתיות ומשפחתיות לאונס. למי יהיה אומץ לשאול נאנסת "איך את מרגישה?" או "מה את היית רוצה שיקרה עכשיו?"
לאורך כל פרשיית האונס לא יחליפו האב והאחים ולו מילה אחת עם דינה. היחיד שמדבר עם דינה הוא שכם, האנס שלה. אבל המשפחה? עוסקת בכבוד של עצמה, בפחד ובנקמה.
אחותנו, אל תחרישי
הדבר הנורא ביותר באונס הוא האונס... איבוד היכולת לשלוט על הגוף ולבחור. הדבר הנורא ביותר באונס הוא ההבנה שאפשר לעשות בך מה שאת הכי לא רוצה. על כן הדבר הנכון ביותר שאפשר לעשות עבור הנאנסת, זה לשאול אותה. לא להוציא לעיתונות סיפורים במקומה, לא לנקום בשמה, לא להשתיק את הסיפור ואותה - ולא לוותר בשמה. תשאלו. רק תשאלו: "איך את מרגישה?" ותבטיחו לה שתעשו עבורה רק מה שהיא רוצה.
"טִמְּאוּ אֲחוֹתָם"
"טואמתה" של דינה מוזכרת פעמיים בסיפור האונס. האחים נוקמים כיוון שהם מאמינים ששכם "טימא את אחותם". תחושות הטומאה, הלכלוך והבושה המשפחתית והקהילתית סביב סיפורי האונס, יכולות להערים קשיים נוספים על נשמתה ושיקומה של הנאנסת. אונס הוא מעשה טמא, אבל הנאנסת איננה טמאה. היא רק היא, והיא נפלאה כפי שהייתה. הטומאה שייכת למעשה ולא לקורבן.
לכן אין לך במה להתבייש
ואת לא צריכה להסתיר את פנייך מול מצלמות הטלוויזיה, ולא להשתיק את הסיפור במשפחה או בקהילה. אנחנו גאים בך, בכל מעשה שעשית ובכל תגובה שהגבת. לא הייתה לך ברירה, ואנחנו נגן עלייך בפנים גלויות ובאהבה. עכשיו הסיפור הוא לגמרי שלך, ומותר לך לבחור להסתיר את פנייך, אבל מותר לך גם לא. עכשיו אנחנו נכבד את רצונותייך.
"הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?"
בשאלה זו חותמים האחים את סיפור אונס דינה, ובכך הם מבהירים שמבחינתם זה הסיפור שלהם, וכבודם הוא לב הסוגיה.
לא פעם, ברצוננו לפנות למצפונם של אנסים או של מעגלי ההגנה החברתית שסביבם. אנחנו שואלות: "ומה היית אומר אם היא הייתה אחותך או בתך?"
עם כל ההבנה למוטיבציה שמאחורי ניסוח השאלה, אני חושבת שהיא גרועה מהרבה בחינות: היא גרועה מכיוון שהיא ממשיכה להתייחס לאישה כאל רכוש הגברים בחייה. כאילו האישה וכאבה חשובים רק אם יש גבר בעולם שכבודו ורגשותיו ייפגעו מהאונס שלה.
זו צביעות
השאלה גרועה גם מכיוון שחלק גדול מהאלימות המינית מתקיים בתוך המשפחה. אחד מכל שישה אנשים בחברה המערבית, סבלו מגילוי עריות, ועל כן השאלה "מה היית עושה אם היא הייתה בתך או אחותך?" ממשיכה את מנגנון השקר והצביעות.
למרבה הצער, חלק לא מבוטל של הדיירים בעולם הזה אחראי לאסון של האישה, הילד והילדה שלהם. אז למה להעמיד פנים שהגברים במשפחה תמיד מספקים הגנה?
השאלה הנכונה היא...
"ואהבת לרעך כמוך" הוא המפתח המוסרי הנכון. הוא אמת המידה לכל המבחנים. על כן השאלה הנכונה היא, האם אתה מוכן שזה יקרה לך. ואם תשובתך היא "לא", אז אנא שקול את תגובתך.
על הניסים ועל הלביבות
לרגל חג החנוכה המפציע, מנסה ניסן סלומינסקי להרוס לנו את חדוות הלביבות. "התנהלות לבבית" כך הוא מכנה זאת, והלא מודע התרבותי עובד קצרות ושולח אותנו הישר אל תרמיתו של אמנון: "וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל... וַיֹּאמֶר... תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת".
במחי ביטוי סר טעם ומוסר, גנב לי סלומינסקי גם את שיר השירים: "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי. באחד בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ".
אל תאמרו "לבבי" בבואכם לגנוב לנו את השדיים.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
