ההגעה לאליס איילנד, המפגש עם התרבות האמריקנית, הניסיון לשמר את המנהגים היהודיים ביבשת החדשה, והחלום להתעשר: הספרייה הלאומית חושפת עשרות גלויות וצילומים נדירים מההגירה היהודית הגדולה לארה"ב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
בכתובת ביידיש נאמר: "לאורך השנה הוא עובד כברמן בקוני איילנד. בראש השנה וביום כיפור הוא חזן בבית הכנסת". בסרט הקולנוע הקלאסי "זמר הג'אז" (1927) בכיכובו של אל ג'ולסון, הוצג רעיון דומה. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת "היברו פבלישינג קומפני" (המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
חזנים שעובדים כברמנים, בדיחות ביידיש ומנהגים משונים ומיושנים – גלויות מרתקות מאוספי הספרייה הלאומית נחשפות כעת לרגל הפורום הבינלאומי של הספרייה המתקיים בימים אלה, ועוסק השנה בהגירה. האיורים המרהיבים בגלויות מספקים הצצה נדירה לחייהם של המהגרים היהודים החדשים בארצות הברית,
מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
משחר ההיסטוריה לתנועות הגירה יש השפעה עצומה על מגוון תחומים נרחב: דמוגרפיה, זהות, כלכלה, דת, ספרות ועוד. לאורך מאות בשנים, תופעות ההגירה והנדודים בקרב קהילות יהודיות היו חלק בלתי נפרד מהווייתן.
אחד מגלי ההגירה הגדולים והמשמעותיים ביותר היה זה שהתחיל בסוף המאה ה-19 והסתיים בראשית המאה ה-20: גל הגירה יהודי אדיר ממזרח אירופה הגיע לארצות הברית.
מעריכים כי בין השנים 1880–1924 נחתו על חופיה של אמריקה כשלושה מיליון יהודים שנמלטו מהפוגרומים ומהאנטישמיות שהשתוללו בארצות מולדתם, וביקשו חיים חדשים בעולם חדש.
משפחת מהגרים יהודית מגיעה לאליס איילנד, כשברקע קו הרקיע של ניו-יורק כפי שהיה בתחילת המאה הקודמת (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)
אותם מהגרים הביאו עימם מנהגים רבים ומסורות מגוונות, ולמרות זאת המפגש עם התרבות האמריקנית המשגשגת יצר מארג ייחודי ועשיר, שבהדרגה הגדיר את אופייה של הקהילה החדשה.
גלויה משנת 1909 ובה ציור מאת ג'ייקוב קלר, המציג מהגרים יהודים המגיעים לאמריקה. מימין (בצד מזרח) קבוצת יהודים בלבוש מסורתי על מטלטליהם המועטים, כשמעליהם מרחף סמלה של רוסיה הצארית. יהודי המערב המחויכים ולבושים בהידור, מברכים את אחיהם מהמזרח, וכמותם גם פסל החירות. מעליהם נושא נשר קירח סרט עם ציטוט בעברית מתהילים י"ז, ח': "ובצל כנפיך תסתירני" (נדפס בידי הוצאת "היברו פבלישינג קומפני", באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
לרגל הכינוס השלישי של הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית (שיסתיים מחר, יום ג'), חושפת הספרייה כמה מהשרידים מאירי העיניים מאותה תקופה בהיסטוריה היהודית-אמריקנית: מדובר בכרטיסי ברכה שזכו לפופולריות בתקופות חגים, וחברים ובני משפחה נהגו לשלוח אותן אלה לאלה לציון מועדים יהודיים.
זוג יהודי מברך את ילדיו עם כניסת השבת (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)
הספרייה הלאומית והמרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית מחזיקים באוסף גדול של גלויות מסוג זה, ואלו מציגות מגוון דימויים צבעוני בניחוח יהודי, או בשילוב סממנים יהודיים. חלקן מבוססות על צילומים, בעוד שאחרות צוירו ביד – אבל בכולן ניתן ללמוד על מחיי היום-יום של המהגרים היהודים שזה מקרוב הגיעו לאמריקה.
משפחה יהודית מתכוננת לסעודת ליל שבת - כנראה הנושא הנפוץ ביותר בגלויות מסוג זה (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)
משפחה יהודית שרה זמירות שבת (מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת "היברו פבלישינג קומפני", המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
"מה נשתנה?" במהלך סדר פסח. את התמונה צייר פרידריך קסקליין, והיא הופקה בידי "ויליאמסבורג ארט קומפני", בין השנים 1920–1930 לערך (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)
בכתובת ביידיש נכתב: "נכנסים לבית הכנסת" (נדפס ב"ויליאמסבורג ארט קומפני", 1920 לערך, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)
גברים דנים בענייני השעה אחרי התפילה בבית הכנסת. הכתובת ביידיש: "(ביציאה) מבית הכנסת" (נדפסה בידי "ויליאמסבורג ארט קומפני", 1920 לערך, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)
קריאה בתורה (אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית)
במנהג "כל הנערים" של שמחת תורה נקראים ילדי הקהילה להסתופף תחת טלית גדולה, תוך דקלום הפסוק (מבראשית מ"ח, ט"ז) שבו מברך יעקב את אפרים ואת מנשה (מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת "היברו פבלישינג קומפני". המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
משפחות יהודיות מברכות זו את זו מחוץ לבית הכנסת. חלק מהדמויות לבושות בגדים אופייניים למהגרים עניים ממזרח אירופה, בעוד שאחרות לבושות כאמריקנים אמידים (נדפסה בידי "ויליאמסבורג ארט קומפני" במהלך הרבע הראשון של המאה ה-20. המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
"שמע ישראל" על המיטה (האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, "היברו פבלישינג קומפני". המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
חלק מהגלויות מציגות מצבים שלא בהכרח מזוהים באופן מסורתי עם חיים יהודיים.
החלום האמריקני: אדם מתפרץ לביתו כשהוא מחזיק כרטיס לוטו מנצח, תוך שבני משפחתו בוהים בו באושר ובתדהמה. על הכרטיס נכתב ביידיש "75 טויזענד" (75 אלף), "דאס גרויסע געווינס!" (זכייה גדולה!) ("ויליאמסבורג ארט קומפני", תחילת המאה ה-20, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
חלק מהמנהגים מ"הארץ הישנה" נשכחו כבר כמעט לחלוטין, אבל בתחילת המאה הקודמת, טקס המלקות בערב יום כיפור היה עדיין רווח דיו כדי שיוצג בגלויה ("ויליאמסבורג ארט קומפני", הרבע הראשון של המאה ה-20. המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
בכמה מהגלויות אנו מוצאים דוגמאות משעשעות להומור יידישאי:
הוא: "אבל אם הייתי עשיר, בשמחה היית אוהבת אותי, נכון?" היא: "אוהבת אותך? בזה אני לא בטוחה, אבל בהחלט הייתי משתפת איתך פעולה" (האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת "היברו פבלישינג קומפני". המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
אוי וויי! שני פאונד שומן נעלמו מהמטבח! גבירת הבית מאשימה את המשרתת, שמצידה משיבה: "זה היה החתול!" כדי לפענח את הפשע מעלים את החתול על המאזניים, שמגלים שמשקלה של החיה הוא שני פאונד, בדיוק. "אז השומן שם", קוראת הגברת. "כעת נשאלת השאלה: איפה החתול?" (האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת "היברו פבלישינג קומפני". המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
"נכה שיש לו רק רגל אחת פוגש ברחוב עיוור שלו רק עין אחת. 'איך הולך?' שואל העיוור. 'כמו שאתה רואה!' עונה הנכה" (מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת "היברו פבלישינג קומפני". המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית)
פרויקט "מסע בזמן" של הספרייה הלאומית מוקדש לאיסוף ולסריקת פריטי אפמרה ישראלים ויהודים, ולהנגשתם לציבור הרחב. תוכלו לעיין באוסף
לפנייה לכתב/ת 
