מה לנו ולסליחות? הכול על המסורת ששייכת גם לחילונים
כדי להתעורר צריך לישון. הסליחות קוראות לנשמה להתעורר, והן חוזרות ברוטינה יום אחרי יום, כמו הורה שמעיר את ילדו - עד שהנשמה תחפץ. אם קשה לכם עם בית הכנסת, קחו לכם שירים עבריים, או תפילות ופיוטים מתחדשים, אבל אל תוותרו על המתנה היהודית הזו. אל תהיו אורחים בבית של כולנו
רוח קרירה של לפני עלות השחר נושבת בחיבה על מטושטשֵׁי שינה שתַּמָּה מוקדם מדי. מעילים נרכסים בצמרמורת של קור, הצטופפות בבית הכנסת הקטנטן, ריחה של אגודת עלי הנענע שביד השמש הזקן, סבלן ורחום כלפי גדודי התלמידים והתלמידות שבאים לטעום את הסליחות. טעם תה שיבָּא חם בכוס זכוכית שמזגה מתפללת, מטפחת לראשה, מספקת נחמה לגרון המכווץ בשחר של סתיו ירושלמי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
קולו הרועד של החזן הישיש, כמעט ממרר בבכי - ומענה המתפללים: "יָהּ שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ, הַמְּחַלִּים פָּנֶיךָ. אָבִינוּ לְבָנֶיךָ, אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ". וביציאה, מגעהּ של הפיתה החמה מהמאפייה, טעם הזעתר וזהו - אפשר לחזור הביתה לישון.
קיראו עוד בערוץ היהדות:
- הרבנים של מדינת ת"א: ארגון צהר מתמקם במעוז החילוני
- המו"לית החרדית הראשונה מרימה ידיים: "הם הצליחו להרוס אותי לחלוטין"
- באיחוד האמירויות הכריזו: נבנה בית כנסת ראשון
אחרי "סיור סליחות" אין בית ספר. כך זה שנה אחרי שנה, אני, ואחר כך ילדיי. זיכרון הסליחות בשכונת נחלאות שבירושלים צרוב בדיסק הקשיח שלי: השעה הלא-שגרתית, בית הכנסת הזר, הטקס המסתורי. הזרוּת היא שהפכה את הטקס למסתורי ומעניין, אבל היא גם זו ששימרה אותו כחוויה מרוחקת, כמו-אנתרופולוגית. פולקלור מרתק ויפה, שאינו שייך לי לגמרי.
במהלך השירות הצבאי שלי הבנתי שעליי להפוך את טקס הסליחות למשהו משמעותי ורלוונטי לחיי, טקס שאיני מבקרת בו - אלא שותפה ביצירתו. בדירתנו החיפאית היינו קמים (כמעט) בכל בוקר לפני הנץ החמה, מסתופפים באחד החדרים, מתפללים ושרים, קוראים ומנסים להתחבר למקום הזה בנפש שכל כך מייחל, כל כך כָּמֵהַּ אליה, אל הסליחה. ניתן לומר כי המשל של יונה הנביא שניסה לברוח מהציווי האלוהי להציל את נינווה - ממחיש באופן מדויק את הקריאה להתעוררות הרוח והגוף.
סליחות - לא רק בחודש אלול
הסליחות הן סדרי תפילות, פיוטים, ופסוקי מקרא שעניינם התוודות על חטאים, בקשת סליחה, עשיית תשובה אבל גם זכירת סבל העם והבעת תקווה לגאולתו ולשיקום הברית שבינו לבין אלוהיו.
סליחות נאמרות בימי תענית ובאירועים שונים במהלך השנה, אבל כאשר אומרים "סליחות" סתם, מתכוונים לסדרים המיוחדים הנאמרים לקראת הימים הנוראים ובמהלך עשרת ימי תשובה. מטרתן להכין את הלבבות בתהליך מתמשך לקראת יום הכיפורים. בלב סדר הסליחות עומדת אמירת י"ג מידות החסד של הקב"ה והווידוי הקצר ("אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ").
כשם שאנו מעירים את גופנו ותודעתנו בשעה לא רגילה (או נשארים ערים מאוחר בלילה), אנו מלמדים את עצמנו לעורר את רוחנו ואת נפשנו בדרכים לא סלולות, ומבקשים לצאת מהרגלי חשיבה והתנהגות מקובעים אל התנהגות שתיטיב עמנו ועם זולתנו. הסליחות מוציאות אותנו מהמקום הבטוח והנוח באופן פיזי למדי: מהתכרבלוּת במיטה החמה בלילות המתקצרים של הסתיו - אל צינת הרחוב.
היציאה הפיזית מן המקום הנוח נועדה לעזור לנו לצאת ממקומות שהתכרבלנו בהם בנוחוּת ישנונית - גם מבחינה נפשית ורוחנית. כאשר אנו מסכימים לעבור ולחוות את העולם באופן המִּתנגש בתבניות החשיבה הרגילות שלנו, ולו לרגע - נוצרת בנפשנו פתיחוּת מיוחדת ללמוד ולחוות את קיומנו בדרך מיוחדת.
כדי להתעורר, צריך קודם כל לישון. החוויה האנושית של הסליחות היא חוויה של יקיצה, אבל גם של הכרה בכך שלפעמים אנחנו נרדמים. כשם שבאמירת הווידוי נהוג להכות על החזה שוב ושוב עם כל מילה ("אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנו") כדי להעיר את הלב שנרדם ולעוררוֹ. הן באות להעיר את רוחנו, מצפוננו ורגשותינו. הסליחות חוזרות שוב ושוב על בקשת ההתעוררות, וכמו הורה הפונה לילד המסרב לקום בבוקר, כך בסבלנות אבל בהתמדה (ואולי במידה של מונוטוניות) - קוראות לנשמה הסרבנית להתעורר. קוראות - עד שתחפוץ.
גם בסוף העולם - לא תוכל לברוח מעצמך
הקריאה להתעוררות הגוף והרוח באה לידי ביטוי בפיוט "בן אדם מה לך נרדם". הוא מביע את הדחיפות שבמעשה הסליחות ("רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים"). הפיוט הזה מושר ברוב הנוסחים של הסליחות של קהילות הספרדים ועדות המזרח.
בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים
שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים
וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים
אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים
עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים
יָהּ אֵל דְּרֹשׁ בְּכֹבֶד רֹאשׁ לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים
כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים
וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים
הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים.
לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.
להעיר את הלב שנרדם
כותרת הפיוט לקוחה למעשה, מספר "יונה". הנביא שברח מהוראת אלוהים לנבא על העיר נינווה עולה על אונייה מתוך הנחה שגויה שניתן לברוח מן האל. כדי להוכיחו, אלוהים מזמן רוח גדולה "וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".
המלחים על הסיפון מגיבים במהירות ובפעלתנות: "וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם", ואילו יונה ממשיך במסע הבריחה שלו: "וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם". רב החובל ניגש אל יונה ואומר לו: "מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה א, ו).
התשוקה הממשית שלנו להיכנס למיטה, להסב פנים ולהירדם נוכח מצוקה וצרה זהה לפעולת הבריחה של יונה אבל אנחנו (ורב החובל של יונה) גם יודעים שזהו לא פיתרון.
ספר יונה עצמו נקרא במנחה של יום הכיפורים, כלומר לקראת סוף היום, ובכך יש מעין סגירת מעגל הסליחות. הפנייה של רב החובל אל יונה שצוטטה בפיוט היא בלתי שגרתית: "בן אדם" - לא יהודי, לא גבר ולא אישה – בן אדם. כל אחת ואחד צריכים להתעורר ולהתנער, ולהסתכל פנימה והחוצה. הרי גם רב החובל והמלחים אינם בני ברית, אך כולם יחד על אותה ספינה מיטלטלת במשברי החיים. קריאת השכמה זו פותחת את הפיוט שלפנינו והיא גם כותרתו.
הכשרת הלבבות
המנהגים הקשורים באמירת הסליחות שונים מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, הספרדים ובני עדות המזרח מתחילים את אמירת הסליחות ממחרת ראש חודש אלול, המועד שלפי המסורת משה רבנו, לאחר ששבר את הלוחות, עלה בו אל הר סיני בפעם השנייה, ומלווים אותו כביכול מדי שנה בשנה באמירת הסליחות.
האשכנזים מתחילים לומר סליחות במוצאי השבת שלפני ראש השנה או בשבוע שלפני כן. אצל הספרדים נהוג לומר בדרך כלל נוסח קבוע בכל ימי אלול (ובעשרת ימי תשובה התפילה ארוכה יותר), ואילו אצל האשכנזים, הנוסח משתנה מיום ליום.
יש האומרים את הסליחות באישון לילה ויש המשכימים-קום בבוקר לשם כך. המשותף לכל המנהגים הוא אופיין המיוחד של הסליחות. עניינן בקשת סליחה והכנת הלבבות ליום הכיפורים והן נאמרות באופן קהילתי ובשעה מיוחדת, שבדרך כלל אנשים אינם ערים בה, או לפחות אינם נמצאים בציבור.
לטקס הסליחות צורות שונות ומגוונות
ההתעוררות המבוקשת היא שלנו אבל לא רק שלנו, אלא גם של אלוהים, כילדים קטנים המושכים בשולי השמיכה של אמא הישֵּׁנה, כך גם אנו קוראים לאלוהינו "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי, הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח" (תהלים מ"ד, כ"ד). הסליחות קוראות לנו להיות קשובים למרות כל אותם מכשירים קטנים הצופנים את כל עניינינו וקשרינו החברתיים והמקצועיים, ומסיחים את דעתנו כל העת. הן קוראות לנו להקשיב פנימה, לשמוע את הדופק של עולמנו - ולהתעורר.
אמירת הסליחות היא הזמנה רבת עוצמה להכנה, לבירור ולהעמקה נפשית ורוחנית. והיא יכולה להתקיים במסגרת המשפחה, מקום העבודה, הלימודים, הקהילה ואף ברחובהּ של עיר באירועים ציבוריים, כמקובל בשנים האחרונות. הסליחות יכולות להיות גם כלי להעמקת קשרים וידידויות בין אנשים המוכנים לפתוח את ליבם ביחד, במעשה חשבון הנפש.
לצד סליחות מסורתיות, רבים משתמשים בשירים עבריים (לדוגמה, שיר אסיף של איתמר פרת, בלחנה המרגש של נעמי שמר), ואף יוצרים תפילות ופיוטים חדשים כדי לדייק בביטויי רחשי הלב בסליחות.
אני מייחלת ומקווה שלא נהיה עוד עוברי אורח במסורת ישראל העשירה ורבת הגוונים שלנו - אלא שנהיה בה בני בית, כל אחד על פי סגנונו, כל אחת על פי המינוּן המתאים לה. גם אם ההרגשה מוזרה או מביכה. הבית הזה ההולך ונבנה בכל דור ודור הוא של כולנו - כולנו שותפות ושותפים בבניינו, וכולנו צריכים וצריכות להרגיש בו הכי בבית בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
