בכיר אמריקני ל-ynet: "עובד היום יותר עני מאביו"

בעוד עיני העולם נשואות לשיחות בוושינגטון, רוב האמריקנים עסוקים בעניינים קרובים יותר: ארה"ב עדיין מלקקת את פצעיה מהמשבר הכלכלי; האבטלה בארה"ב עדיין עומדת על 9.5%, יותר מפי 1.5 מבישראל; והחברה האמריקנית, חרף הבטחותיו של הנשיא הנמרץ, עדיין סובלת מעוני ומפערי ענק.

אנשי השטח של הממשל, בניגוד לנשיא, חיים במציאות האפורה. אחד מהם הוא הפרופסור גורדון לייפר, מומחה ליחסי עבודה שאובמה הביא עימו לוושינגטון. גורדון (50) הסתובב כ-20 שנה ברחבי ארה"ב, כמייסד ויועץ של ועדי עובדים. לאחרונה התמנה ליועץ לוועדות העבודה והמסחר בקונגרס, והוא מנסה לקדם חוקים חברתיים מול הלובי האימתני של וול-סטריט.

בשבוע שעבר הגיע גורדון לארץ כאורח המכללה הכלכלית-חברתית, להרצות בכנס בסינמטק הירושלמי. בראיון בלעדי ל-ynet הוא חושף כמה דברים שרואים משם ולא מכאן, ומציג תמונה קודרת של המצב החברתי במעצמה הגדולה בעולם.

גורדון נזהר בדבריו על הממשל. כששואלים אותו מה רע במדיניות הנשיא, הוא מסרב לענות, ורק אומר מה צריך, לדעתו, לעשות בעתיד. לאורך הריאיון הדגיש שוב ושוב כי מדובר בעמדותיו הפרטיות בלבד וכי אינו מדבר בשם הממשל. כך או כך, הוא אינו מנסה לייפות את התמונה. "כולם מסכימים בדבר אחד: המצב רע", הוא אומר, "האבטלה היום היא הגבוהה מזה 40 שנה, ועומק האבטלה, כמה זמן אנשים יושבים בבית, הכי גרוע מזה 70 שנה, מאז השפל הגדול. האבטלה ירדה מ-10% ל-9.5% כי מובטלים התייאשו והפסיקו להירשם בלשכות".

מה יכול היה אובמה לעשות לשיפור המצב - ולא עשה?

"לא יכול לענות".

ומה צריך לעשות עכשיו?

"יש הרבה מה לעשות. אנחנו מכינים בוועדה תוכנית שנועדה ליצור מיליון מקומות עבודה בהשקעה חד פעמית של 100 מיליארד דולר. אנחנו רוצים לסייע לעיריות ולעמותות (NGO). הם זקוקים נואשות למשרות וצריכים כסף לקלוט עובדים. כל מקום עבודה כזה פירושו עובד שצורך יותר. אין לי ספק שהסיוע יביא להקמת עסקים קטנים שייצרו 300 אלף משרות נוספות".

ארה"ב שקועה גם כך בגירעון כבד , וממשל אובמה שופך עוד ועוד כסף - ולא מתגבר על המשבר. והנה, ממשלת ישראל, עם אידיאולוגיה הפוכה של אי-התערבות בשוק ותקציבים חסכוניים הורידה את האבטלה לרמה שלפני המשבר, 6.2%. אולי אתם טועים?

"אני לא אענה בשם הממשל, כי אני לא נציג שלו, אלא אומר את דעתי הפרטית: הגירעון הוא עובדה קיימת. שום מדיניות לא תמחק אותו מהיום למחר. כך גם האבטלה. השאלה היא במה יותר בוער לטפל קודם. התעמולה השמרנית בארה"ב צועקת כל הזמן שהגירעון הוא הכי מסוכן ולכן צריך לקצץ. זה לא מה שעשה הממשל הקודם, אבל נוח לצעוק את זה.  

"מיליארדרים מוול סטריט מוציאים הון על קמפיינים תקשורתיים היסטריים נגד הגדלת הוצאות הממשל. פיט פיטרסון, למשל, הוציא על כך 100 מיליון דולר. האמריקני הממוצע חוזר מהעבודה עייף וקהה, פותח פוקס ניוז ושומע, הגירעון, הגירעון, והסקרים מראים שרוב האנשים חושבים שהגירעון הוא הבעיה הכי חמורה. אבל קיצוץ הוצאות זה לא לצמצם את הגירעון, אלא לגלגל אותו על הציבור, כי הוא עדיין צריך להתקיים. האבטלה עוד יותר מסוכנת מהחוב, וכרגע צריך להגדיל את החוב כדי לצמצם את שיעור האבטלה.

אז זה יסייע עכשיו - אבל הדור הבא ייאלץ להתמודד עם החור הענק שהשארתם בכיס.

"השמרנים אומרים, 'תחשבו על הנכדים שלכם'. לרובנו יש ילדים ונכדים, וסיסמאות כאלה באמת מפחידות. אבל להזניח את הציבור, את החינוך, התעסוקה, הדיור, זה לא על חשבון הילדים? עכשיו אנחנו נאבקים בתוכנית (של הרפובליקנים, ת.ג) לפטר 360 אלף מורים, ובתוכנית לבטל הסעות שלוקחות את הוריהם לעבודה. זה לא יפגע בעתידנו?"

וזאת הבעיה, לדעתך, במדיניות הכלכלית בישראל?

"יכול להיות, אבל אני לא מתיימר להבין במה שקורה כאן".

מה שגרם למשבר לא היה המדיניות הגירעונית והבזבזנית של הממשל האמריקני והציבור?

"לדעתי לא. הבעיה הבסיסית שלנו היא שהשכר הריאלי לשעה, בניכוי אינפלציה, של העובדים הפשוטים לא עלה משנות ה-70, אלא אפילו ירד. העובד האמריקני היום יותר עני ממה שהיה אבא שלו. הוא מרוויח יותר, כי הנשים יצאו לעבודה, אבל עובד יותר בשביל כל דולר, ומוציא הרבה מזה על השגחה על הילדים. כיום, שעות העבודה כל כך מטורפות שאי אפשר להגדיל אותן, והשכר הריאלי ממשיך להישחק, והשכירים נאלצים לצמצם הוצאות".

מה זה קשור למשבר הפיננסי, שהחל בגלל קריסת שוק משכנתאות הסאב-פריים ?

"האנשים שנטלו את המשכנתאות הללו לא היו עשירים שרצו לקנות בתי פאר, אלא אנשים קשי יום שהיו צריכים מקום לגור. הם נשאבו לתוך בועת האשראי הזול. נכון, הייתה בועה, אבל מה שגרם לה לתפוח ולהתפוצץ הוא שהשכר כל כך נשחק, עד שלאנשים לא נותר כסף לממן לעצמם דיור. ובינתיים, רווחי החברות המשיכו לעלות, והכסף הלך רק לכיסי הבעלים שצברו הון ולהקמת מפעלים בעולם השלישי". 

איך אפשר להתמודד עם שחיקת השכר? הייצור עובר לאותם מפעלים בעולם השלישי, והמפעלים במערב לא יכולים להתחרות עם העבודה הזולה שלהם. אפשר לשנות זאת?

"אפשר, וזה מה שאני מנסה לעשות 20 ומשהו שנה".

הוועד החזק של עובדי הנמלים (באמריקה)

לפני שלייפר נכנס לוושינגטון, הוא שימש כ-"יוניון אורגנייזר" - מאגד ועדי עובדים. לייפר בילה, לדוגמה, כמה שנים בבתי מלון בהוואי, לא בנופש אלא בניסיון, שהצליח, לאגד את עובדיהם. לפני כן שימש כיועץ חיצוני לאיגודי העובדים בסופרמרקטים בקליפורניה, בניסיון להרחיב אותם כך שייצגו לא רק עובדים ותיקים ומבוססים אלא גם את הצעירים. 

לייפר מותח ביקורת על האיגודים בארה"ב, שרלוונטית גם להסתדרות ולוועדים בישראל. "בשנות ה-50, שליש מהעובדים בארה"ב היו מאוגדים, כיום רק כ-10% מהעובדים מאוגדים (לעומת 80% ו-25% בישראל, בהתאמה, ת.ג). רבים מהוועדים החזקים מייצגים עובדים מבוגרים, ש'מסודרים' בהסכמים טובים, ומנסים לשמור על המצב הקיים כי הם לא מבינים שהוא מסכן אותם".

"איגודי עובדי הנמלים, למשל, הם חזקים מאוד, כי נמל הוא מטבעו מונופול מקומי שקל להשבית ולגרום הרבה נזק.  הבעיה היא שמסביבם יש תעשייה שלמה של עובדים - מלגזנים, נהגים, מחסנאים - שאינם מאוגדים, בלי זכויות ועם ציוד משוכלל שמאפשר העסקה מצומצמת. עובדי הנמל נהנים מתנאים מצויינים, מסרבים לקבל צעירים לאיגודים, ולא מבינים שבסוף המצב הזה יאפשר לשבור אותם".

"כשהייתי בקליפורניה, גיליתי ש-60% מהעובדים הצעירים שמועסקים לתקופה קצרה, מרגישים שהאיגודים לא מייצגים אותם. כשהעובדים ברשת Safeway שבתו כדי להשיג הסכם עבודה טוב, הצעירים היו אדישים, וההנהלה השתמשה בהם כדי לשבור שביתה. הבנתי שמה שיציל את האיגודים זה שהם יהפכו להיות אטרקטיבים לצעירים. עבדתי קשה להביא אותם לדבר עם הצעירים ולהציע להם דברים שמעניינים אותם. שלא ידברו איתם על פנסיה, אלא על בונוסים, למשל".

המציאות שאתה מתאר מוכרת גם בישראל. בפועל יש כאן רק ארגון עובדים אחד, ויש שטוענים שהוא רומס כל נסיון להקים ארגונים חלופיים .

"אני מעדיף לא לדבר באופן ספציפי על ההסתדרות או 'כוח לעובדים' אלא על איגודים במדינות מערביות, בעיקר באירופה, שצברו כוח פוליטי גדול והשתלטו על מפלגות וממשלות. לכאורה, זה טוב לעובדים, אבל כשלאיגוד יש כל כך הרבה כוח הוא מתנתק מהשטח ומאבד את המוטיבציה לדאוג לעובד הפשוט. אחר כך, במשך השנים, מספר העובדים המאוגדים ירד, בגלל הפרטה והקמה של חברות חדשות, והאיגוד נשאר עם עובדים מעטים ומיוחסים". 

"זה טוב שלפעמים קמים ארגוני עובדים חדשים, רעננים ועצמאיים, גם אם הם לא מחזיקים מעמד. ארגון קטן מאלץ ארגון גדול להתעורר, להשתדרג, לאגד צעירים ולהילחם למענם".

האם ארגוני עובדים בכלל רלוונטיים עדיין, כשאפשר להעביר מפעל שלם להודו?

"זאת הבעיה שלנו. בגלל זה עזבתי את השטח והלכתי לוושינגטון, למקום שבו נקבעת המדיניות. גיליתי שמהלכים רבים מתנהלים מעל הראש שלנו, באופן שאין לנו השפעה עליו, כי יש הסכמים בינלאומיים שמגנים על חברות שפוגעות בעובדים. כדי למנוע זאת אנחנו מקדמים בוועדת סחר החוץ של הקונגרס יוזמה לשנות את הסכמי המסחר של ארה"ב באופן שיגן על העובדים".

איך?

"כשמדינה עשירה חותמת על הסכם סחר חופשי עם מדינה ענייה, כמו הסכם נפט"א בין ארה"ב למקסיקו, הוא עשוי לפגוע בעובדים בשני הצדדים. הסכם נפט"א מאפשר לחברות לתבוע ממשלות שמפרות אותו".  

"ממשלת מקסיקו, למשל, רצתה להטיל מכס על יבוא סוכר מארה"ב כדי להגן על תעשיית הסוכר המקומית. חברות הסוכר האמריקניות תבעו את ממשלת מקסיקו על הפרת ההסכם, וזכו. זה לא טוב. זה פוגע בעובדים הכי עניים במקסיקו, וגם מעמיד חברות פרטיות מעל הדמוקרטיה. אנחנו רוצים לשנות את ההסכמים כך שחברות לא יוכלו לתבוע מדינות". 

רגע: אז אתה דואג לעובדים המקסיקנים או לאמריקנים? 

"זה לא בא אחד על חשבון השני. ככל שהעובדים המקסיקנים יהיו עניים יותר, המעסיק יוכל לפגוע יותר באמריקנים. אנחנו מנסים לאסור הסכמי סחר חופשי עם מדינות שאינן דמוקרטיות, כמו ההסכם שהממשל מקדם כעת עם וייטנאם. במדינות טוטליטריות אין איגודים מקצועיים, לעובדים אין דרך להיאבק על זכויות. וחברות עלולות לייצא לשם את העבודה ולפטר עובדים אמריקנים או לפגוע בתנאי העבודה בארה"ב כדי 'להשוות' עם התנאים שם". 

אז ישראל צריכה לבטל את הסכמי הסחר החופשי עם מצרים וירדן?

"מסחר חופשי הוא מצב קיים ובלתי נמנע. אי אפשר לעצור את הגלובליזציה ואני לא מציע לחזור להסתגר מאחורי חומות של מכס. אבל סחר חופשי צריך לחול גם על העובדים, לא רק על הסחורות, אחרת האנשים הפשוטים, הרגילים, משני הצדדים, יוצאים לא מרוצים".

למה הכוונה? לאפשר למקסיקנים לעבור בהמוניהם את הגבול ולעבוד בארה"ב? אם ישראל תעשה כך, היא תיעלם.

"גם הליברלים הכי גדולים לא חושבים שצריך לפתוח את הגבולות לגמרי ולתת לכולם להיכנס לכל מקום. המודל שלי הוא הסכמים בינלאומיים כמו אלה שקיימים באיחוד האירופי, שמחייבים מדינות עשירות להשקיע במדינות עניות".

"כשהאיחוד קם, גרמניה וצרפת עזרו לספרד, למשל, לפתח תשתיות, תעשייה, תחבורה, חינוך. רמת החיים בספרד עלתה, שכר הפועלים הספרדים עלה וזה מנע את האפשרות שהם יגזלו את העבודה מהפועלים הצרפתים והגרמנים".

ספרד ויוון קורסות, והרבה כלכלנים חושבים שזה בגלל שהם קיבלו סיוע שהעלה את רמת חייהם מעל ליכולת של המשק שלהם.

"שטויות. המשבר באירופה נובע מסיבות אחרות, והוא זמני. האיחוד הוא סיפור הצלחה. אבל אני מסכים שמודל כזה בעייתי לישראל, מדינה קטנה שמתמודדת מול מדינות גדולות ועניות".

צעד קטן, הישג גדול

גורדון, יהודי שביקר בישראל פעמים רבות, התנדב בקיבוץ ומדבר מעט עברית, מסרב לדבר על נושאים פוליטיים. הוא מתחמק באלגנטיות, למשל, משאלה על החרמות המתוקשרים שמארגנים ועדי עובדים באירופה נגד ישראל. "הוועדים האמריקנים לא מעורבים בדברים האלה, ואין לי מה להגיד על החלטות של ועדים במדינות אחרות", הוא עונה, "אני עובד בממשל האמריקני, ולא כדאי שאחווה דעה על פוליטיקה מזרח תיכונית. יש מספיק אנשים שמתעסקים בעניינים הללו, ולי יש צרות משלי".

והצרות של גורדון אינן מעטות. "זה ממש לא קל להתמודד מול הלובי העסקי, המכונה המשומנת שלהם וכמויות הכסף האדירות שהם שופכים", הוא אומר, "הם תמיד יותר חזקים".

עד כמה אפשר ליהנות בעבודה בה הכוח שלך מאוד מצומצם? "אני אוהב את מה שאני עושה", אומר גורדון, "למרות שזה מאוד מתסכל. רוב השינויים שמנסים לעשות לא מצליחים, אבל כל שינוי קטן ושולי שאתה מצליח לעשות נותן לך סיפוק אדיר".