בית מדרש לספרות עברית

ובאמת, מה לבנות צנועות ויראות שמים, ולאותה "אישה הבורחת מבשורה" של דוד גרוסמן, הנוהגת חירות מינית מופלגת? מה להן ולאורחותיו המופקרות של צזאר, גיבור "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי, או לניאופיה של אֵמה בובארי, גיבורת "מאדאם בובארי" של פלובר?

לא מכריחים ללמוד

ואף על פי כן, מתקיימים חוגים לספרות במכללות דתיות להכשרת מורים. כמי שעומד בחמש השנים

האחרונות בראש החוג לספרות במכללת הרצוג שבגוש עציון, אני מאמין כי החוג מצליח לשמור על איזון עדין בין מכלול הערכים המורכבים שהוא דובר בשמם.

מצד אחד, זהו חוג פתוח רעיונית לרוחות המנשבות מכיוונים שונים ומנוגדים - מן הספרות היפה העולמית, מן הספרות העברית החדשה והחילונית ומן הספרות הדתית האמונית, שקולה הולך ומתגבר בימים אלה. מורי החוג עוסקים בשיעוריהם במגוון רחב של יצירות ספרותיות, ישראליות וזרות, ואינם אוטמים חלונות בפני תלמידיהם ותלמידותיהם המבקשים להרחיב את אופקיהם.

תלמידינו ותלמידותינו מתוודעים למושגים אקדמיים מודרניים ופוסט-מודרניים, מכירים תאוריות פמיניסטיות רדיקליות ואף מיטיבים להתנסח בשפה השלטת היום בביקורת הספרות. בה בעת הם מוזמנים לבקר את השיח הזה עצמו ולגבש השקפת עולם עצמאית.

התנהלות שכזו דורשת תעוזה רבה – אומץ להיחשף לעמדות ולדעות הסותרות את השקפותיך העקרוניות ביותר, וביטחון בערכיך שאינם מתערערים גם כשהם עומדים למבחנם של טקסטים עוינים. ועם זאת, איש אינו כופה על התלמידים והתלמידות קריאה ביצירות הפוגעות בערכיהם. תלמיד שחש כי יצירה ספרותית נוגדת את ערכיו ומזעזעת את עולמו – אינו נדרש לעמוד במבחן בקיאות ביחס אליה. מוריו יטרחו ויציגו בפניו את אותם חלקים ביצירה שאינם פוגעים בהשקפותיו.

בלי לאמץ בון-טון זר לערכים

ומן העבר האחר מעניק החוג לספרות מקום מרכזי לאהבת התורה, העם והארץ. שום תלמיד איננו חושש לבטא את אמונותיו ואת ערכיו, ואינו נאלץ לאמץ אל לבו – כ"בון טון" אקדמי – מושגים, טקסטים ואורחות הזרים לערכים שלאורם התחנך כל חייו. במובנים אלה, ניתן לומר כי יש כיום אלטרנטיבה מובהקת לחוגי הספרות האוניברסיטאיים, שהפכו בשנים האחרונות למעוזן של השקפות פוסט-ציוניות ולעתים אף אנטי-ציוניות.

ומעלה אחת עצומה יש לו, לחוג לספרות במכללה דתית על פני כל חוג אוניברסיטאי אחר. אוהבי הספרות העברית לדורותיה יודעים כי הקריאה באוצרותיה האמיתיים של הספרות העברית - מממנדלי וביאליק ועד לש"י עגנון ויהודה עמיחי – חסומה בפני כל אדם שאינו מצוי בשפת המקורות היהודיים. מי שלא נחשף בצעירותו לספרות המקראית, לספרות המדרש ולתלמודים, מי שאיננו מצוי באורחות החיים היהודיים, מי שלא חווה בנפשו את הטלטלה העזה שבין אמונה תמימה בבורא עולם, למגע ידה האכזרי של המציאות האנושית - אינו מסוגל לרדת לעומק נבכיו של הקורפוס המשמעותי ביותר של הספרות העברית.

טוב מראה עיניים מגודש הצהרות. קחו לדוגמה את השיר "נמשים", שפורסם בכתב העת הספרותי "עתר", שמוציאים תלמידי החוג לספרות במכלת הרצוג (בעריכת המשוררים סיון (מזוכי "אגדתא" 2) ואבישר הר-שפי). זהו שיר אהבה מובהק, שהרגשות הגואים בו מוכרים היטב לכל מי שיד האהבה נגעה בלבו. אבל כמה עדינה בו דרך הבעת הרגשות, ומה דקה היא האירוניה העצמית המודעת לכך שצעיר דתי אינו מתיר לעצמו לנקוב בדברים בשמם, אלא רק לרמז להם באופן ציורי מתוחכם. שם היוצר הצעיר הוא יצחק אלחנן לוי.

נְמָשִׁים זֶה יָפֶה לְנָשִׁים,

כְּמוֹ שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ בָּאָבִיב.

אִם תֹּאמַר לָהּ אֶת זֶה יַהֲפֹךְ –

לִשְׂדֵה נוּרִיּוֹת,

יִשְּׂאוּ כִּתְרֵיהֶן לִקְלֹט הַחַמִּימוּת

מֵחִיּוּך פָּנֶיךָ הַמְּאִירִים

בֵּין עַפְעַפֵּיהֶן יִרְחֲשׁוּ חַיִּים

חַרְקֵי מִשְׁאָלוֹת וּתְהִיּוֹת

וְהָאֲוִיר יִמָּלֵא אֲבַק רֵיחוֹת בְּשָׂמִים

בַּשָּׂדֶה הָאֶנֶרְגֶטִי שֶׁבֵּין חָטְמְךָ

לִפְנֵי הַשֶׁטַח הַכֵּהִים

יַד רוּחֲךָ תְּרַחֵף עֲלֵיהֶם

נֹאמַר, אַהֲבָה אַפְּלָטוֹנִית

נֹאמַר, לֹא הָיָה פֹּה רַק שָׂדֶה נָאֶה

ה' בטבת התש"ע

• פרופ' עדן הכהן הוא החוג לספרות עברית במכללת הרצוג - גוש עציון