אחותי כלה להשגה: אל תפחדי מהמקווה
לפני שמשווקים את המקווה לחילוניות, כדאי לבדוק מה חושבות עליו הדתיות. נעמי וולפסון בדקה ומצאה שבנות המגזר לא מתות על מצוות הטבילה, וגם מושגים של טומאה וטהרה לא באים להן בטוב. על בלניות, מיניות ומצוות אחרות - בספר חדש
אם יש מצווה שסובלת מיחסי ציבור גרועים, הרי זו מצוות הטבילה במקווה.
קשרו בה אמונות טפלות, והוציאו אודותיה שמועות מרושעות. חלקן, אגב, לא תלושות מן המציאות כלל ועיקר. אין פלא אפוא, כי היחס לטבילה - לא פעם גם בתוככי הציבור הדתי - נע בין סלידה קלה לדחייה עמוקה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
נעמי וולפסון, ממקימות תוכנית "אחותי כלה" ב"צהר" להכשרת מדריכות כלות, היא גם בלנית ומטפלת זוגית, שהחליטה לשנות את התדמית הבעייתית של הטבילה ושל מה שבא אחריה. כלומר, לכתוב על נושא שממעטים לעסוק בו בציבוריות הדתית: האינטימיות הזוגית.
"בכל שנותיי בתחום אני נתקלת בעיוותים שקיימים לגבי המקווה, הן בציבור הדתי והן בציבור החילוני", וולפסון פוסקת. "הרבה שנים לימדתי במדרשה לבנות, וכשביקשתי מהן לעלות אסוציאציות הקשורות למקווה - כולן אמרו 'איכס'. אז אם כך חוות את זה בנות המגזר, למה כבר אפשר לצפות מאישה חילונית?"
שומרת הסף ואימת החציצות
כך נולד הספר "מרחק, נגיעה", אותו כתבה בשיתוף בתה, צופיה שקורי (הוצאת "ידיעות ספרים").
מיניות קדושה
לשבור את חומות השתיקה
מיכל פרינס
בחברה הדתית קיים טאבו מוחלט על נושא המיניות, ולכן לכלה אין מודל לצפות בו וללמוד ממנו. חייבים להפסיק להסתתר ולהיות שם עבורן - רק כך יימנעו מקרים של נשים שלא הבינו למה אין להן סיפוק מהיחסים, או איך קרה שנכנסו להריון כה מהר
בניגוד לתלמידותיה, וולפסון חושבת שמדובר דווקא במצווה נפלאה שהתקלקלה עם השנים.
"בנות רבות נרתעות מהבלנית", היא אומרת. "ישנם מקוואות שבהם הבלנית עושה בדיקה דקדקנית של גוף האישה, למרות שעל פי ההלכה האישה היא האחראית על עצמה ועל גופה. למה שמישהי אחרת תסתכל לה על הציפורניים? מה ההיגיון שבזה? הורידו לנשים את הביטחון, כאילו שהן לא מסוגלות לוודא שהן מוכנות לטבילה, אבל זה לא אמור להיות ככה.
"לא מצאנו לזה שום סימוכין בהלכה, מעבר לכך שצריך נוכחות של אישה נוספת, מעל גיל 12 - המוודאת שכאשר האישה טובלת, כל גופה נמצא מתחת למים. הבלנית שלקחה על עצמה את תפקיד הבודקת, בטוחה שהיא עושה עם הנשים חסד, אבל היא לא".
חגיגה ושמה טבילה
הבלנית הדקדקנית היא רק גורם אחד בתדמית הבעייתית. גורם נוסף הוא הקשר בין נידה וטבילה, טומאה וטהרה. "יש בורות מאוד גדולה סביב העניין הזה, והרבה מאוד שיבושים", מבהירה וולפסון. "הטבילה מתקשרת עם מושג של טומאה וטהרה - מושגים שכלל אינם מובנים בציבור החילוני, וגם במגזר הדתי יש לגביהם טעויות. זה נובע לרוב מחוסר הבנה, ונתפס כמשהו פרימיטיבי.
"טומאה זה מושג רוחני, והיא תמיד קשורה להיעדר חיים, בעוד הטהרה קשורה בחיים. במקום להגיד 'טומאה' ו'טהרה' אפשר להגיד 'מוות' ו'חיים'. איפה שיש התמעטות של חיים קיים מושג של טומאה, ובמקום שיש התווספות של חיים יש טהרה. האישה חווה את זה בצורה חזקה, והיהדות מזמינה אותה להתחבר לחוויה הגופנית שלה. כל ההלכות שנוגעות לכך מתלבשות על החוויה הזו".
כן, כפי שניתן להבין אצל וולפסון, הטבילה היא אירוע חגיגי. "האישה נקראת חוה כי היא אם כל החוויות. במרוצת החיים אנחנו מפספסים חלק מהחוויות שעוברות עלינו, אז מצוות הטבילה מזמנת אותנו להיות יותר בקשר עם הגוף שלנו. זוהי חוויה נפשית שמזכירה לאישה לחדול ממרוץ החיים המטורף, ולחזור אל עצמה. כאשר אישה באה לחיבור המיני עם בעלה מתוך המקום הזה, אז היא מגיעה עם אנרגיות שמעצימות את המפגש האינטימי".
פסק זמן - רגע מתוק
וולפסון נעזרת בספרה כדי לפוגג גם את הדעות קדומות לגבי יחסי המין כפי שהם נתפסים ביהדות. "היהדות מזמינה חיבור של גוף ונפש", היא אומרת. "זה שיבוש של הכתוב לא לראות את ההזמנה של היהדות ליהנות ממה שמותר לנו. בגן העדן נאמר לאדם 'אכל תאכל'. יש פה הדגשה ומטפורה למיניות.
"הקדוש ברוך-הוא ברא אותנו עם גוף שצריך להתחבר אליו. במדרש נאמר שביום השישי כאשר אלוקים סיים את הבריאה, נאמר טוב מאוד - כי ביום הזה נברא היצר, וזו מתנה נפלאה שקיבלנו".
גם לתפיסת האישה כ"נידה" מוצאת וולפסון צידוק פרקטי, ומאמינה שמדובר בפסק זמן שכל אישה זקוקה לו. "אני רואה בזה התחשבות באישה. בדרך כלל הצורך שלה שונה משל הגבר, והמון נשים רואות בזה זמן מנוחה. יש להן שבועיים שבמהלכם הן לא צריכות לשאול את עצמן האם בעלי רוצה או לא, והן יכולות להיכנס למיטה עם ספר.
"אני רואה המון יתרונות במצווה הזו, אבל נכון שזה לא קל. לכל דבר שאנחנו בוחרים יש מחיר, והדבר הטוב הוא לא בהכרח גם הדבר הקל".
לפנייה לכתב/ת 
רגע של שלווה. מקווה
אנימציה: דפנה סודרי
נעמי וולפסון
"מרחק, נגיעה" - כריכת הספר
מומלצים
