איוֹב מכפר מרר רודף אחרי האמת על אסון הכרמל
את מות בנו איהב בתאונה בחודש שעבר, נג'יב סרחאן מקבל כגזירת גורל. מות בנו איאס באוטובוס שבער לפני שנה, עוד מעיר אותו בלילות בצעקות. "אם הנכדים והבנים יראו אותי שבור גם הם יישברו. לא אשתוק בלי תשובות. אולי אחרי דו"ח המבקר אושיב אותם על הברכיים ואסביר הכול"
את השנה שעברה על נג'יב סרחאן ומשפחתו קשה לתאר במילים. עשרה חודשים אחרי שאיבד את בנו איאס, צוער בקורס הקצינים של השב"ס שהיה על האוטובוס שנקלע לאש באסון הכרמל, היכה בו השכול בפעם השנייה כשראה מול עיניו במוקד הרפואי את בנו השני איהב, מורה למתמטיקה ומחשבים, שנהרג אחרי שאיבד שליטה על הרכב בו נהג והתנגש בחומה.
"אצלנו מאמינים שכשבן אדם נולד ידוע מראש כמה שנים, כמה שעות, אפילו כמה שניות הוא יחיה", מספר נג'יב, "והאמת היא שאני לא רוצה להכניס לראשי שאלות בקשר לאובדן השני, כי אין גורם שגרם לזה. אני מקבל את התאונה כגזירת אלוהים, אבל על האובדן הראשון אני כן שואל. אני שואל על הנסיבות, אני שואל מי נתן את הפקודה? מי אישר את הציר? במקרה של אסון הכרמל, לא אנוח עד שאדע בדיוק מה קרה שם".
שנה לאסון הכרמל ב-ynet
- "אבא אמר לי להיות מאושרת"
- שוב נבקש סופרטאנקר? על השינוי בכיבוי בכרמל
- האש מהכרמל עדיין בוערת בתוכי / נאוה בוקר
הם היו הפכים
אנחנו קובעים בכיכר המרכזית של כפר מרר, נג'יב אוסף אותי ואנחנו נוסעים במעלה הגבעה, ברחובות הצרים והמפותלים של היישוב הדרוזי. "אתה יודע למה לא הסברתי לך פשוט איך להגיע אל הבית?", הוא שואל ולא מחכה לתשובה. "בשנה האחרונה מגיעים לבקר בבית המשפחה המוני אנשים. אסון הכרמל חצה את כל הגבולות הלאומיים, הדתיים והמפלגתיים. אני ממש מרגיש שמדינה שלמה התאחדה יחד לזכר הבנים שלנו וחיבקה אותנו. הגיעו אליי הביתה חרדים, מתנחלים, פלסטינים, כמרים, מוסלמים, דרוזים, יהודים, כולם. מצד אחד זה מה שמחזק אותי ונותן לי כוח לקום בבוקר ולהמשיך בחיים". מצד שני, הוא אומר בחצי קריצה ומחייך, "הבנתי שמאוד מסובך לאנשים מבחוץ להתמצא בתוך הכפר שלנו, אז כשאנשים מגיעים אני אוסף אותם בעצמי".
בבית הגדול במעלה הגבעה הפסטורלית, על הקיר הרחב שבחדר המבוא תלויות התמונות של הבנים - איהב בחולצה לבנה ולצדו איאס במדי שב"ס. "היה ביניהם הפרש של 9 שנים", מזכיר נג'יב, "וכשאיאס נהרג, איהב אחיו הגדול לקח את זה קשה מאוד. הם היו הפכים, איאס היה הקטן מבין שלושה והוא עשה לנו שמח בבית. הוא היה בחור שיותר מהכול עניינה אותו המשפחה - הילדים, האשה והבית. בכל פעם שהמשפחה הייתה מתאספת איאס היה הרוח החיה, צוות הווי של איש אחד. איהב מצד שני היה בחור מופנם מטבעו ואת הקושי שלו שמר עמוק בבטן. כשאיאס נהרג באסון, הוא היה הרוס, אבל אני חושב שאת הכאב הוא תיעל לעבודה שלו כמורה בבית הספר".
שנה לאסון הכרמל - עוד כתבות
נג'יב סרחאן, היום פנסיונר של משרד החינוך, תמיד היה דמות מוכרת בכפר. שנים ניהל את בית הספר התיכון המקיף, חינך דורות של תלמידים. בשנה שחלפה עמד לא פעם בקדמת הבמה, כחבר בוועד המשפחות השכולות. "מהרגע הראשון היה ברור שמדובר במחדל", הוא טוען, "הרי לא מדובר כאן בצונאמי או ברעידת אדמה שתופסת אותך בהפתעה. בשלב שהאוטובוס הגיע כבר היה ברור שהשריפה משתוללת והתוצאה של 44 הרוגים מדברת בעד עצמה".
בסופו של דבר הוחלט שמבקר המדינה יבדוק, "ואני מאמין שהוא אכן יעשה עבודתו נאמנה, אבל גם כאן הדרישה שלנו הייתה שזה לא יהיה דו"ח רק של המלצות, אלא דו"ח עם מסקנות. הרי בכל שנה יוצא דו"ח מבקר, שעושה קצת רעש ואז נגנז באיזו מגירה. אני ביקשתי מהמבקר ומראש הממשלה בשם המשפחות, שהמסקנות תהיינה מחייבות".
אחד המאבקים המתוקשרים שבראשם עמד סרחאן והגיע עד בית המשפט, היה נגד הצל"שים לקציני המשטרה שנהרגו. "אחרי האסון הייתה הרגשה שכל המשפחות השכולות מאוחדות יחד, משפחות הסוהרים, הכבאים והשוטרים", הוא מזכיר, "אבל העניין של עיטורי הכבוד הפריד בינינו. לא הייתה לי בעיה שאנשים יקבלו את העיטורים, אבל אנחנו דרשנו שעד שלא יהיה דו"ח מקיף עם מסקנות לגבי האירוע, העיטורים יחכו. חוץ מהמפכ"ל כמעט כולם הסכימו על כך, אבל כנראה שלו זה היה דחוף. גם כשפרסמו שרוצים לחלק עיטורים לסוהרים, הוצאתי מכתב בשמי ובשם המשפחות, הודעתי שלא נקבל עיטורים לפני שיצא דו"ח המבקר".
מהמשטרה נמסר: "אנו משתתפים בצערה של משפחת סרחאן ומשפחות כלל נספי אסון הכרמל. כלל ההיבטים הקשורים באסון הכרמל מצויים תחת בדיקה מקפת של מבקר המדינה. כזכור, בג"ץ דחה את העתירה שביקשה לעכב את מתן העיטורים עד תום הבדיקה. במעמד הענקת העיטורים לא תפקודה של המשטרה עמד על הפרק, אלא גבורתם האישית של שלושה קציני משטרה, אשר פעלו בהתאם לערכי משטרת ישראל המחייבים כל שוטר לפעול באומץ לב ובנחישות במילוי משימותיו. כאלה היו אהובה תומר, ליאור בוקר ואיציק מלינה זכרם לברכה, אשר גילו אומץ לב והקרבה אישית במסגרת ניסיונם להציל חיי אדם". מהשב"ס נמסר כי ממצאי תחקירם הועברו לצוות מבקר המדינה ו"עד לפרסום ממצאי בדיקתו אנו מנועים מלהגיב על תוכנו".
הילדים הקטנים מבינים הכול
לסלון נכנס לרגע ילד קטן, מביט חטופות בזרים שיושבים ונעלם במבוכה בחדר הסמוך. זהו בנו הבכור של איאס, שמתגורר בבית המשפחה עם אמו ואחיו הקטן, בן 3 וחצי. נג'יב מביט לרגע בנכדו ואומר: "לפעמים אנחנו חושבים שהילדים לא מבינים, אבל בינם לבין עצמם הם מבינים הכול. ביום שחילקו את העיטורים, נסענו חלק מהמשפחות השכולות למקום בו נשרף האוטובוס כדי להתייחד. עמד שם מישהו שהסביר מאיפה באה האש ואיך התגלגל האירוע, והילד הקטן הזה, שראית עכשיו שהוא רק בן שמונה, ירד במדרון, התחיל לחפור ולחטט באדמה ומצא את הסיכה של אבא שלו. אחר כך מצאו באותו מקום גם את טבעת האירוסין של אחת הסוהרות".
"אני לא מחפש נקמה, לא מדאיג אותי ולא דחוף לי שאנשים יישלחו הביתה או ייכנסו לכלא. אני לא נוטר טינה ואין בי איבה לאף אחד, אבל אני רוצה לדעת את האמת. עד היום אני לא יודע מי היה הסמכות העליונה בשטח, אבל אני מקווה שמבקר המדינה יפענח את השאלות האלה. יש גם הרבה שמועות שמתרוצצות, חצאי עובדות שיכולות להעיד על דברים חמורים מאוד, וזכותנו לדעת מה נכון ומה לא".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, נג'יב מבקש להבהיר: גם הוא יודע ששום דבר כבר לא יחזיר לו את הבן, שום דבר לא ירפא את הפצע העמוק, אבל הוא מקווה שיהיה מי שילמד מהטעויות. "חשוב ללמוד ולהפיק לקחים. ההבדל ביני, אזרח רגיל מהשורה, לבין מפקד, הוא שהמפקד צריך לצפות מה שעלול לקרות. בשביל זה מכשירים אותו לפקד ומאמנים אותו להתמודד עם סיטואציות.
"היום אני מתחזק בשביל הילדים והנכדים שלי, אם הם יראו אותי שבור גם הם יישברו. הנכד יודע שאבא שלו לא יחזור, אבל את הסיבה הוא לא יודע - ממש כמוני, כי אין מי שיסביר לו. אחרי הדו"ח, כשיהיו תשובות, אושיב אותם על הברכיים ואסביר הכול. אני מקווה שאז אולי גם תגיע קצת נחת ואפסיק להתעורר בלילה בצעקות".
לפנייה לכתב/ת 
