לא בכוח החוק: פתחו את הדלת גם למתייוונים

• סאטמר סוערת: מחנך בכיר הורשע באונס
  

• ענת גוב: צדיקה בחייה, חיה במותה 
• יוצא בשאלה וחוזר עם תשובה/ מישל דור 
  

<<רוצים לקבל כרטיסים למופעים שווים? היכנסו לתחרות "משפחה מדליקה"! >>

לא זו בלבד, אלא שאנו חיים בתפיסה כי יהודי העולם הם המחויבים: הם מקבלים כל כך הרבה מעצם קיומה של מדינת ישראל, ומהתפתחותה של תרבות יהודית ותורנית כאן, שרק טבעי שיתרמו מהונם ומהשפעתם הפוליטית לטובתנו. אשר על כן, אנו גם נמנעים מלראות בשליחות לתפוצות משימה חיונית, כי הרי לפי החזון שלנו - כולם צריכים לעלות לארץ, ובכך יביאו לידי ביטוי את יהדותם. אלא שלתפיסת עולם זו יש השלכות, ולדעתי, מחירן כבד מנשוא.

מדינת ישראל כבר לא מגבשת זהות

יהודי התפוצות, כמו כל קולקטיב, זקוקים להתאחד סביב אמונה או רעיון כדי לגבש את זהותם כקבוצה.

הלוואי והיינו זוכים לכך שתורת ישראל תגבש את זהותם, כפי שהייתה במשך אלפי שנים. אלא שתנועת ההשכלה והנאורות, כמו גם החילון של העולם המערבי כולו, הביאו, לדאבון לבנו, לכך שרוב עם ישראל אינו רואה עוד בתורה את מדורת השבט שלו. קשה לומר זאת, אך זו המציאות.

על רקע עובדה זו קמה התנועה הציונית, והציעה לעם ישראל מגבש זהות אחר – מדינת ישראל. לאחר השואה, אכן הצליחה מדינת ישראל להגדיר את זהותו של העם היהודי, ורבים כתבו כי בין שאר התוצאות המבורכות של הקמת המדינה, ניתן למנות גם את צמצום ההתבוללות.

כואב מאוד לומר, אך נדמה כי כיום, זיקתה של יהדות התפוצות כלפי מדינת ישראל, ובעיקר של הדור הצעיר, הולכת ונחלשת. השואה אינה עוד בתודעתם – ועל כן המדינה כמשענת היהודים והצלתם, אינה אומרת להם דבר; הם חשופים לאמצעי התקשורת הזרים, המציירים את מדינת ישראל כמדינה גזענית, הנוקטת במדיניות של אפרטהייד.

לא זו בלבד, אלא שבעקיפין אומרת להם מדינת ישראל כי הם אינם רצויים כאן: שהרי תפיסותיהם בסוגיית הפרדת דת ומדינה אינן מקובלות במדינת ישראל; אילו היו חיים כאן, הייתה המדינה כופה עליהם לנהוג שלא על פי אמונתם בכל הקשור לגיור, נישואים וגירושים, שבת ואחרים.

בשל כל אלה, ועל רקע התרבות הפוסט-מודרנית ששוללת את ההזדהות הלאומית כמרכיב חיוני בזהות, נוטש הדור הצעיר של יהודי התפוצות את זהותם הדתית, מתבולל, וכך לאט-לאט העם היהודי בתפוצות מכרית את עצמו. אם אנחנו רוצים להישיר מבט אל המציאות, כצעד ראשון עלינו להכיר כי זה אכן המצב.

כן על כל שעל, ולא על כל יהודי?

בפנינו איפוא שתי דרכי תגובה. הראשונה היא לומר לעצמנו כי זהו תהליך בלתי נמנע, וכי איננו מתכוונים לשנות דבר במי שאנחנו, ובמה שאנו מאמינים בו, שהרי האחריות על התבוללות העם היהודי בתפוצות אינה מוטלת עלינו, אלא עליו בלבד.

לשמור על נישואים לפי ההלכה, אך להשאיר גם מקום לאפשרויות אחרות

בפועל זו הדרך שבחרנו, ולטעמי, מדובר בטעות גדולה. דווקא אנחנו - הנלחמים על כל שעל בארץ ישראל, ושואפים למימוש מלא של התורה – לא יכולים לוותר בקלות על רבים כל כך מבני העם היהודי. אנו נאבקים על כל שעל, ועל כל יהודי לא?

המציאות הזו מסוכנת משתי בחינות נוספות: הראשונה שבהם היא חלחול של ההתבוללות לתוך החברה היהודית בארץ ישראל. כבר עכשיו אפשר לראות סימנים ראשונים לכך. הסכנה השנייה היא התרופפות תמיכת ארצות הברית, שמדיניותה כלפי ישראל מושפעת לא מעט מהקהילה היהודית שחיה שם.

לצאת מהקופסה

הדרך השנייה להתמודד עם התרחקות יהדות התפוצות מאיתנו היא לצאת מהקופסה. לשנות את מנהגנו על בסיס ההנחה כי זהותה היהודית של מדינת ישראל היא יסוד קיומה, ולא זו בלבד - אלא שרק אם זהות זו תהיה מהות חיינו – היא תעניק משמעות להזדהות עם מדינת ישראל, גם לנוער החי בארץ, ועל אחת כמה וכמה לזה המתגורר בחוץ לארץ.

בנוסף, יש להכיר בכך כי אנחנו חיים בעידן של בחירה, של שוק חופשי, וכוחו של החוק, משיג את ההפך מיצירת זהות. את זהותה היהודית של מדינת ישראל יש להשיג בעבודה קשה. עבודה קשה של הפצת תורה בכל אתר ואתר, של קירוב לבבות לעולמה של היהדות, בניית ישראל כחברה מוסרית וצודקת, ותחייה חסידית ורוחנית.

הציפייה כי החקיקה הדתית או ההסכמים הקואליציוניים הם שישמרו את הזהות היהודית, נחשפת בכל יום מחדש כטעות חמורה, חמור מכך, היא אף מאבנת את הפוטנציאל להתעוררות הרוחנית.

לעומת זאת, הסכמה לאומית רחבה על מאפייניה היהודיים של המדינה, גם אם הם מינימליים, וויתור על הניסיון לכפות אורחות חיים יהודיים מכוח החוק, בד בבד עם ההירתמות להפצת אורה של תורה מכוחה האמיתי – הם הדרך שיש בכוחה לעורר את הלבבות מחדש, ולקשור את עם ישראל לזהותו.

להשאיר מקום גם לאפשרויות אחרות

בסוגיית המצב המשפחתי למשל, יש למצוא דרך שתציב את הנישואים והגירושים לפי ההלכה כדרך העיקרית של מדינת ישראל, אך גם תשאיר מקום לאפשרויות אחרות. אי אפשר לקרב את עם ישראל אל הרעיון של הקמת בית באופן היהודי בכוח החוק, אלא רק באמצעות כוח השכנוע, הקירוב והעוצמה שיזכה לה מי שיבחר ללכת בדרך זו.

הדבר יעורר את העולם הדתי מחדש לפעול ביתר שאת במרחב היהודי הציבורי, תוך שיתוף פעולה עם כל מי שיהדותו יקרה לו. זו רק דוגמה אחת מני רבות, שתסיר את המחסום שמדינת ישראל יוצרת בפני אחרים, ובד בבד תנער אותנו ואת העולם הדתי כולו, לפעילות נרחבת במסירות נפש למען עם ישראל.

להכיל ולא להרחיק

דווקא חג החנוכה, העוסק בעצמאות המיוחדת שלנו

ובהפרדה בין השמנים הטמאים ובין פך השמן הטהור – הוא הזדמנות לבחון שאלות אלו. האתוס של חנוכה לפיו אנו נאבקים במתייוונים מקרב עמנו, מוביל מטבע הדברים להתנכרות ליהודי התפוצות המאמצים תפיסות דתיות אחרות. אך עם זאת, יש לזכור כי בחנוכה הוקמה מדינת החשמונאים שכמו היום, גם אז, העלתה על הפרק את היחסים בין המרכיבים השונים של הזהות היהודית.

גם היום אנחנו נמצאים במציאות שבה האחריות הלאומית שלנו מהותית לעתידנו. זיכרון החשמונאים מחזק בי את האמונה בכוחה של ההלכה לסחוף את עם ישראל מחדש, אך עם תלות פחותה בכוחה של המדינה והחקיקה הדתית. החובה המוטלת עלינו כעת היא חשיבה מחודשת על עיצוב הזהות היהודית של מדינת ישראל, וניסיון להכיל את הזרמים השונים ולא להרחיק אותם.