אישה חסידה הייתה: האיזון שבין אמונה לאמנות
בחברה הדתית התקשו לעכל אישה שמתעקשת לשיר חזנות, בתאטרון העדיפו שחקנית שמופיעה גם בשבת. היום, כשעדי ארד הגשימה את חלומה ומשחקת ב"הבימה", היא ממליצה לצעירות דתיות לבחור בקריירת שירה, רק אם זה עניין של חיים ומוות עבורן
שנים ארוכות שנאתי את המחזה "איש חסיד היה". אמנם נולדתי לאחר שהמחזה המקורי עלה לראשונה ב-1968, אבל כמי שגדל בארץ בשנות ה-70', שמעתי ברדיו שוב ושוב את השירים "אברמל'ה מלמד" ו"מכתב לרבי". השירים האלו, יחד עם הסרט "קונילמל" ועוד כמה סרטי בורקס, הציגו את החסידים כאנשים שאוהבים לרקוד, לשיר, לשתות אלכוהול ובעיקר כיצורים רפי שכל, שצפייה בהם משעשעת חילונים רבים, וגם לא מעט חובשי כיפות סרוגות.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
לכן, לא ממש התרגשתי, כשתיאטרון חיפה ו"הבימה" החליטו לאחרונה להעלות את המחזמר מחדש. הגרסה החדשה של המחזמר כוללת את רוב השירים, שאותם ליקט דן אלמגור במקור, אך כולם עברו עיבוד חדש מופלא על ידי אורי וידיסלבסקי.
אבל מה שגרם לי להפסיק לשנוא ולהתחיל לאהוב את "איש חסיד היה", הוא צוות השחקנים המעולה המופיע במחזה המחודש, שמפיחים חיים בסיפורים ובשירים. הצפייה במחזמר הייתה מרתקת, כי בניגוד למחזמר המקורי, שבו שלמה ניצן וחבריו ביצעו את השירים והסיפורים בקריצת עין לעגנית, במחזה החדש - השחקנים, נוהגים בהם בכבוד. כאשר אחת השחקניות במחזמר, עדי ארד, שרה, ניגון של חסידי ויז'ניץ, למשל, הוא נשמע ממש כמו תפילה היוצאת מהלב.
ריצה למרחקים ארוכים
כילדה, שרה ארד במסגרת בני עקיבא, ואפילו זכתה ב"פזמון-סניף", אבל היא חלמה על קריירה מקצועית כזמרת וייחלה להכרה ארצית ולא מגדרית. בהמשך, היא למדה במחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ובמשך 14 שנים שימשה כשדרנית ומראיינת בכירה ברדיו "קול חי" החרדי.
במקביל, הופיעה בקונצרטים של חזנות, בארץ ובחו"ל, הקימה להקת נשים בשם "עננה", השתתפה בהפקות תאטרון היידישפיל, ובקברט הנשי "קשה להיות יהודייה". המנצח והמלחין גיל שוחט אפילו כתב עבורה יצירה מוזיקלית בשם "שבע ברכות", שאותה ביצעה יחד עם סימפונט רעננה. אבל הפריצה הגדולה שלה, לפחות מבחינתה, אירעה לפני שנתיים, כשהמוסיקאי אורי וידיסלבסקי שמע אותה שרה, והזמין אותה לשחק בהצגה "כי בנו בחרת" של יוכי ברנדס, ב"הבימה".
אמנם הרזומה שלה עשיר ומרשים, אבל ארד אומרת כי הדרך הייתה קשה וארוכה. "בחברה הדתית היה קשה לקבל את העובדה שאישה דתייה שרה, ועוד מתעקשת לבצע קטעי חזנות", היא מספרת. "להרבה אנשים - זה היה קשה לעיכול. אבל אני לא אדם שמתייאש, אני אומנם רצה לאט, אבל למרחקים ארוכים".
חשוב לה להבהיר כי מעולם לא היה בכוונתה לעורר פרובקציות. "מה לעשות שאני אישה שומרת מצוות, שלא מתכוונת לוותר על השירה. ברגע שאנשים הבינו שזה המקצוע שלי - הם התחילו לקבל את זה".
עניין של חיים ומוות
הפרסום הפך את ארד למנטורית. "צעירות דתיות ראו בי סמל לשינוי", היא אומרת, "התחלתי לקבל הודעות בפייסבוק ופניות בטלפון מצעירות שנמצאות בקונפליקט אדיר, ומתלבטות אם לשיר כנגד כל הסיכויים ולמרות כל הקשיים".
ומה את משיבה להן?
"אני מנסה לברר איתן אם מדובר בתחביב, או בשאיפה לקריירה מקצועית. צעירה דתייה שמעוניינת בקריירה של שירה, צריכה לשאוף לכך כאילו שמדובר בשאלה של חיים ומוות. היא צריכה להרגיש שהיא פשוט לא יכולה שלא לממש את המתנה שהקב"ה העניק לה. ככה אני חשה, ואני מבקשת מהן להשיב בכנות איך זה אצלן - מי שמרגישה כמוני, אני שמחה לעודד, לפרגן, לעזור ולהמליץ".
"החוכמה היא לשמור על איזון בין האמונה לאמנות. אני חושבת שזה הסוד שלי. כמובן, שזה מחייב גם תמיכה של הקרובים, כמו למשל התמיכה הרבה שאני זוכה לה מבעלי ומבני משפחתי. אני משתדלת לכבד את המגזר שלי ואני מקווה שהקב"ה גאה בי בתור הבת שלו. בעיניי, הידיעה מאין באת ולאן אתה הולך – נותת משמעות חזקה".
על רקע ההצלחה של אופיר בן שטרית, המתמודדת הדתייה בתוכנית "דה ווייס", מבקשת ארד להזהיר מפני מסלול ההמראה המהיר של תוכניות הריאליטי. "אני שמחה שמעודדים מוזיקה, ואני אוהבת מאוד את הקול של אופיר, אבל מי שעולה על מסלול האינסטנט, שבו ממהרים להתלהב מילדי פלא, עלול בסוף ליפול.
"הצלחה אמיתית מגיעה אחרי עבודה קשה והשקעה לאורך זמן. זה מה שאני מסבירה לאלו שפונים אלי; כדי להישאר בתחום הזה - אסור להתעצל, צריך ללמוד פיתוח קול, נגינה, משחק וריקוד. וחוץ מזה, כדתיים, כדאי להשיג יתרון יחסי על פני אחרים, כי אמן שומר שבת בדרך כלל מהווה מגבלה, ולכן, כדי לזכות בתפקידים - צריך להיות ראויים במיוחד".
נס גלוי
לפני כ-10 שנים, ארד הייתה אמורה להיות שחקנית ראשית בגרסה אחרת של "איש חסיד היה", אלא שהיא נכנסה להיריון ונאלצה לוותר על השתתפותה. אך החלום שלה לעלות על במה, ובמיוחד על בימת התיאטרון הלאומי, לא הרפה.
בשנים שחלפו, היא למדה משחק אצל מיכל בת אדם, ופיתוח קול אצל פרופ' תמר רחום. למרות שעשתה הכל כדי לשפר את מיומניות המשחק והקול שלה, היא חששה כי לא רבים הסיכויים שיימצא לה מקום בתאטרון שבו עורכים חזרות ומעלים הצגות גם בשבתות.
אבל כשיוצרי ההצגה "כי בנו בחרת" החלו ללהק את השחקנים, העזה להגיש את מועמדותה והתקבלה. "זה היה נס גלוי", היא אומרת. "פניתי למוסיקאי אורי וידסלבסקי בתקווה שיזמין אותי לאודישן, והוא אמר לי 'את בפנים, אני לא צריך אודישן, מספיקות לי חמש דקות כדי לדעת. זה בדיוק מה שחיפשתי'".
לשמחתה של ארד, גם הבמאי איציק ויינגרטן, בא לקראתה, והסכים כי מחליפה תמלא את מקומה בהצגות שנערכו בערבי שבת. כשההצגה עלתה במוצאי שבת, היא בילתה סופי שבוע מחוץ לבית, כדי שתספיק להגיע לתיאטרון מיד עם צאת השבת.
להעלות את הגעגוע לבמה
בעקבות ההצלחה שלה ב"כי בנו בחרת", פנה אליה ויינגרטן, שביים גם את "איש חסיד היה",
כדי שתשתתף במחזמר. כידוע, גם במקרה הזה - היא התקבלה.
"במשך שלושה חודשים שמו אותנו בתוך מכבש, 8-10 שעות ביום דיברנו על חסידות, על כוונה, על ההצגה ועל השירים. נפלה בחלקי זכות גדולה לעבוד עם יוצרים קשובים וקאסט אינטילגנטי בצורה נדירה. כולם עבדו שעות ארוכות כדי לפצח את ההצגה וכדי לשלב את החסידות של פעם עם הצמא והגעגוע שיש היום למחשבה חסידית של אנושיות יהודית".
ארד דוחה על הסף את הטענה שלי, ולפיה יש ב"איש חסיד היה" לעג כלפי החסידות. "העיקר הכוונה. ידענו שאם הכוונה תהיה אמיתית ונקייה זה יעבוד", היא אומרת. "יש אמנם קריצה, אבל אפילו השיר החדש שאלמגור חיבר, שבו הוא תוהה איפה החסידים של פעם, גם הוא נובע מגעגוע. איציק אמר לנו לפני ההצגה 'אני רוצה להעלות את הגעגוע לבמה'. אני חושבת שזה בדיוק מה שקרה".
לפנייה לכתב/ת 
