איך עושים אהבה כשצינור דיאליזה מחובר לבטן?

את בת 21. יפה, סקסית, חופשיה, "זורמת". את הולכת למסיבה ופוגשת בחור. הוא מוצא חן בעינייך, את מוצאת חן בעיניו, אתם מדברים ויש קליק. שותים משהו, העניינים מתחממים והוא מציע לך ללכת למקום שקט יותר. ביקום מקביל ודאי היית אומרת כן, אבל את כאן, את עכשיו, וה"כן" פשוט לא יוצא.

איך תספרי לו שאת לא מתאימה ל"סטוץ"? את מתחילה ל"הריץ" סרטים בראש, רואה איך הוא נרתע עד מתעלף כשאתם מגיעים למיטה והוא מתחיל להוריד לך את הבגדים, איך הוא נבהל ולא מבין מה יש לך שם בבטן, ופתאום הוא נבהל ומפחד לגעת, נחרד למראה הצינור שמשתלשל לך מחור בצד הבטן, עם שקית של אינפוזיה (בנפח של 3 ליטר נוזלים) מחוברת לקצהו. את מסיימת את הסרט שרץ לך בראש בסיום מפואר שבו הוא מתחמק, בורח ונעלם.

• עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet  
  

כך מצאתי את עצמי לובשת בגדים ארוכים ורחבים פי כמה ממידותי, בכדי שלא יראו את מה שאני מנסה להסתיר. כבר לא יכולה ללבוש את הבגדים הצמודים והפרובוקטיביים שכ"כ איפיינו אותי לפני הדיאליזה הפריטוניאלית. אז הייתי לובשת גוזיות סקסיות וחושפניות, כשאף אחת עוד לא ידעה גוזייה מהי.

עוד טורים של פז מושקוביץ גן-זך:

• מחוברת לדיאליזה 23 שנה - ומאושרת מכל רגע
• בזכות דן שילון - פז בדרך להשתלת כליה שלישית
• "מצטערת שלא באה לחג. אני מחוברת לדיאליזה"
  

אבא שלי שהיה הבעלים של בית האופנה ז'יז'י, נהג לחזור מתצוגות אופנה באיטליה ולהביא לי את הדגמים העדכניים ביותר, "הצעקה הסקסית האחרונה". היית יוצאת ביום לרחוב ובלילות למועדונים, מפילה לבבות פועמים בתוך גופות גברים חסונים ויפים. כוכבי הרוק ואושיות הסצנה התל-אביבית היו היומיום שלי, אז עוד הייתי מביטה בהם וצוחקת איתם. "כן בטח, אתה רוצה להיות כוכב רוק".

מחוברת כל הזמן - פז מושקוביץ גן-זך (עבודה: יסמין ברגנר; צילום: ג'וד בורמד; פרפורמנס: פז)

אבל היום - להלן קיץ 1991 - אין גוזיות, אין מחשופים, אין חולצות בטן. רק בגדים גדולים ורחבים. ואין כוכבי רוק, ואין מועדונים. יש צינור בבטן באורך של מטר וחצי, אליו מחוברת שקית של אינפוזיה ענקית משתלשלת, עם צלקות לאורך ולרוחב.

היא צדקה, אמא שלי. "את הכי טובה בזכות מי שאת. את מיוחדת. איזו בחורה בשנות ה- 20 בעיר הזאת מתמודדת עם מה שאת מתמודדת? רק את. ולכן תפרגני לעצמך, כי את מחזיקה מעמד כ"כ יפה. תביני שאת מקסימה, וקורנת, ומצחיקה, ויפה, ומי שירצה אותך יאהב אותך בזכות מי שאת". אז עשיתי לעצמי אוטוסוגסטייה.

עוד כתבות בערוץ הבריאות :

• למה צריך לטוס לחו"ל כדי לעבור השתלת איברים?
• החיים החדשים של עמית קדוש: 'כיף להיות בריאה'
• לראשונה בישראל: השתלת תאים בקרנית פגועה
  

"אני בהיריון מהדיאליזה"

1991, בר "המדבר", המקום הכי מדובר בעיר, שפעם היה לי כמו בית. פעם, לפני הטיול ההוא לחו"ל שבו נגמרו לי הכליות, לפני הדיאליזה, לפני הצינורות. אז היתה לי בטן מושלמת. והנה אני נכנסת לשם, כאילו אני פז אחרת, פז החדשה, עם בטן מצולקת ונפוחה משלושה ליטרים של נוזלים רפואיים, נראית כמו בהיריון, חודש חמישי. אף פעם לא הצלחתי להתרגל לשאלות. "מזל טוב מתוקה, מתי הספקת? באיזה חודש את?" שאלה אותי הקופאית במכולת. גם השכנה שמחה בשבילי: "מי האב המאושר?", ואני רציתי להגיד לה "אני בהיריון מהדיאליזה" אבל לא היה בי האומץ. והמוכר בחנות הבגדים הוסיף "מזל טוב, היריון ראשון שלך חמודה?".

שנאתי את זה. תיעבתי כל שאלה שיצאה מגוף אדם סקרן לגבי הבטן שלי. זה דקר לי את הנשמה כאילו מצביעים עלי באצבע. מכוערת! מצורעת! לעולם לא תוכלי להרגיש שוב אישה! לעולם לא תהיי יותר מי שהיית! לעולם לא תהיי כמו כל הבחורות היפות והחתיכות האחרות! אין לך עוד בשביל מה לחיות.

בתוך תוכי תמיד, וגם אז, אהבתי לחיות. היתה בי ידיעה פנימית שאני חזקה ואני מעל לכל זה. אלו היו שנים של דיאלוגבין "פז" ל"פזית".

בין פז של אחרי הדיאליזה, הנפוחה המצולקת, הכואבת, פז "הנכה", עם הצינור שמחובר לבטן המקולקלת - לפזית המושלמת, היפה, החתיכה הסקסית, זו של פעם.

לימים, בתור פז של מאז ועד היום, פז למדה לאהוב את מי שהיא כפי שהיא, ואם למישהו זה לא התאים, אז זה בסדר, כי כנראה ובטוח שהוא זה שלא מתאים לה. נקודה.

בבר הזה, "המדבר", הבית שלי בלילות, בכל פעם שמישהו היה מגיע למקום, כולם היו מסתובבים אל הדלת הצרה והארוכה לראות מי נכנס. פעם, לפני הדיאליזה, הייתי נכנסת כמו מלכה אמיתית, כך גם הרגשתי. אבל מאז הצינור והשקית בבטן, כל כניסה שלי למקום הזה לוותה בהחסרת פעימה, בחרדה. אמרתי לעצמי בחוזקה בתוך הבטן שאף אחד לא יישמע: "את יפה פז, את מדהימה פז, אפילו שיש לך צינור ושקית, ולמרות הבטן הענקית, זו שנראית כאילו גדל בתוכה תינוק מפלצת. את מיוחדת".

אנשים נועצים בי מבטים. 'שיט. הם בטח רואים את כל הדפיקויות שבי כעת. זה בטח בגלל הבטן שלי'. אני ממשיכה וצועדת לאיטי, מנסה להקרין "קוליות" מאולצת, לאורך הבר הארוך. 'אולי הם חושבים שאני בהיריון? אבל אני ממש לא! תכניסי, תכניסי את הבטן עמוק'. אני לא מצליחה, פשוט אי אפשר. הנוזלים לא מאפשרים לדחוס אותה עמוק לבפנים. אז אני תופסת את החולצה הרחבה ומנופפת אותה קדימה על הבטן, שלא ישימו לב.

אני מגיעה לסוף הבר ומנסה לטפס על כסא אחד פנוי. הכיסא גבוה וקשה לי להתיישב בנונשלאנט כמו כולן. 'אה כן, יש לי שפתיים יפות, אז אני אנסה להבליט אותן עם האודם האדום החזק שיש לי בתיק, ככה זה יסיט את תשומת הלב מהמפלצת הביטנית שלי'.

'אני באמת מיוחדת. אף אחת פה לא עוברת את מה שאני עוברת בחיים'. אני ממשיכה לדבר אל עצמי בשקט, בתוך הלב. 'כולן עסוקות בבעיות של גיל ה-20 פלוס, ורק אני עסוקה בבעיות של חיים, של מוות וכאב וניתוחים וטיפולים. אבל עם כל הכבוד לי ולמה שאני עוברת - איך, לעזאזל, אני אומרת לבחור שנדלק עליי ושנדלקתי עליו בחזרה, שיש לי צינור, ויש לי שקית, ויש לי 3 ליטר נוזלים בבטן, לפני שאני נכנסת איתו למיטה?'.

"בכל אחד מאיתנו יש משהו מיוחד. באמת מיוחד" (עבודה: יסמין ברגנר; צילום: ג'וד בורמד; פרפורמנס: פז)(צילום: ג'וד בורמד)

עוד לילה קייצי, ואני מגיעה למועדון הרוקסן שבתל אביב. פז של אחרי הדיאליזה היא פז "המקולקלת" עם הבטן הנפוחה. הגלוקוז שבתמיסת הסיילין שממלאת לי את חלל הבטן מצמיא לי את הגוף והנשמה. אני מנסה לא לזכור את מי שהייתי, אני לא רוצה לזכור. לא רוצה לפגוש חברים מ"פעם", לא רוצה שיזהו אותי, לא רוצה להביט בעיניהם של מי שהכירו אותי כשהייתי בריאה. זה היה המצב הקבוע אז, בימים "ההם".

אמא ביקשה מסבא וסבתא, החייטים הוותיקים, לתפור לי חגורת בד למותניים שאליה תתחבר תיקיית בד שתישא

את שקית האינפוזיה בתוכה. והם, החמודים, תפרו לי חגורה שחורה סקסית כזו שמעוטרת בתחרה חצי שקופה לאורכה.

זו תקופה חדשה, אלו חיים חדשים, ובכן, סוג של חיים - מה עושים איתם עכשיו? איך חיים אותם? אני נכנסת עם חברה למועדון הרוקסן. הלהקה מופיעה המוסיקה רועשת וקצבית, והתאורה חשוכה ואפלה. פתאום אני שומעת קול גברי קורא לי: "פזית! איפה היית? נעלמת. מלא זמן לא ראיתי אותך! חשבתי שאולי את מתה". שיט. זה מישהו מלפני הדיאליזה.

פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת - CONNECTED - Inspiring Lecture. הופעה ראשונה ב-27.5 בבית ציוני אמריקה ת"א