'כמו גוש בשר על שולחן הניתוחים'
אחרי שלוש השתלות ויותר מ-60 ניתוחים חודשיים אפשר להניח שלפז מושקוביץ גן-זך כבר לא קשה עם בתי חולים וחדרי ניתוח, אבל לא כך הדבר, מבחינתה מדובר בטראומה מתמשכת שכל חלוק לבן וריח של תרופות מעורר. הפעם היא מלווה איש אהוב לניתוח ונלחמת בשדים הפנימיים שמשתוללים בתוכה
הוא עבר ניתוח מעקפים בלב (אדם אהוב בחיי) וזה פער בלבי את הפצע העמוק שחשבתי שכבר הגליד ונרפא. אפשר לומר שהיה לי יום מאד קשה, בלשון עדינה, או אם להיות קצת פחות מעודנת: חרא. כמו אחרי כל טראומה, מספיק דבר אחד, אירוע אחד, שלא קשור אלינו, כדי להחזיר אותנו חזרה אל אותה הטראומה. אצלי מדובר בבתי חולים.
- רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק
שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
ההמתנה לניתוח, ה"נסיעה" במיטה עם הסניטר, בני המשפחה שמלווים אותך עד לתחנה האחרונה, לרגע הגורלי בו אתה כבר לא אתה אלא גוש בשר שבו מחטטים כולם: רופאים, אחי חדר ניתוח, סניטרים, צוות שלם שחותך אותך, קושר אותך למיטה, מחבר למכשירי הנשמה, תופס לך את יד ימין כמו היית תרנגול שעומד לשחיטה, קושר אותה, מנער אותה מהחלוק החצי פתוח. אחר כך את יד שמאל מניחים בחבטה על צד המיטה. היא נופלת שוב, כי המיטה מאד צרה.
הטורים הקודמים של פז מושקוביץ גן-זך:
מיטה אמרתי? תרשו לי לדייק: שולחן. שולחן ניתוחים קר ומנוכר, צר וארוך, מעליו עגלת מנורות עגולות שכמו יוצרות פרח ניאון ענק. הוא מסנוור, אבל למי איכפת. "תסובבי בבקשה את הראש ימינה", דורש ממני הסניטר ותופס לי את הראש בכוח. זה קשה לי, כי בצד ימין תקועה לי מחט עבה וארוכה, "ליין" עם צינורית שתחדיר את נוזל ההרדמה לאורך כל הניתוח. עוד טיפה, עוד טיפה.
צופה בטראומה מרחוק
הפעם אני מתבוננת מהצד, צועדת במהירות עם יקיריי ומלווה את ק' בדרך לחדרי הניתוח. פתאום נדמה לי שאני
דמות בסרט קולנוע, שחיה בין פלאשבקים מהירים, תזזיתיים, עם אפקט לבן ומסנוור שקוטע את רצף הפריימים במסך, מלווה ברעש חד וחזק כמו נפילת פצצה מהאויר אל הקרקע.
אני בהזייה אך מתפקדת במציאות - היום אני יודעת שזו פוסט טראומה. כשפרידה מבני זוג היא טראומטית, מספיק לראות משהו ברחוב או לשמוע קטע משיר ברדיו מרוחק כדי להחזיר אותנו אל הכאב והפחד. נפגעי קרב או ניצולי פיגועים חווים את תחושת הטראומה גם שנים אחרי, עם כל רעש קטן. אצלי זה בתי חולים.
עוד כתבות בערוץ הבריאות:
- "אני מקווה שמישהו ישמע אותי - ויציל את גל"
- לראשונה בישראל: השתלת תאים בקרנית פגועה
- פתאום קם אדם בבוקר ומחליט לתרום כליה
שיחקתי כבר ביותר מ-60 "סרטים" כאלו בתור הגיבורה הראשית - "המנותחת". לפחות בסרטים האלו קיבלו אותי כשחקנית ראשית, ובסופו של כל סרט אני מתעוררת. אפשר גם לומר שבשנים האחרונות הסרטים קלים יותר. בהשתלות - הניתוחים ה"מורכבים" - אני מתעוררת כשצינור הנשמה רחב (טובוס) תקוע בגרוני עד הריאות, זונדה תקועה לי בתוך האף עד לקיבה, צינור קטטר תקוע לי בתוך איבר המין הנשי עד לשלפוחית השתן. צינור הליין עדיין תקוע לי בתוך הצוואר עד לעורק הראשי בבית החזה שלי. וכן, אחרי הניתוח שולחים אותי שוב לדיאליזה, שם יתקעו לי שני מסמרים אל כלי הדם שלי.
מה לא תקעו לי? כמה תקעו לי? אינסוף חדירות לגופי הקטן, ונתתי שיעשו לי הכל. בשתיקה. מעולם לא זזתי, לא צייצתי, לא הפרעתי להם לעשות את "העבודה". בחרתי בשתיקה מוחלטת. שתיקת הנדקרים, שתיקת הנחתכים, שתיקת הנתקעים.
גם בימי שיגרה, הטראומה קיימת, ועכשיו במסדרונות בית החולים, גם כמלווה, הכל חוזר אלי. אני זוכרת את ההשתלה הראשונה. רציתי לחיות, אלוהים יודע כמה. אמרתי לעצמי שיש לעבור את זה עוד פעם אחת בחיים, וזהו, לא יהיו יותר ניתוחים. הייתי תמימה. מי יכול היה לדמיין מה מחכה לי בהמשך חיי? האם אנחנו יכולים לנחש איך חיינו ייראו? האם אנחנו יכולים לכתוב את תסריט חיינו? לצפות מראש אם או מתי תגיע טראומה?
אבל הטריק הוא לא לנחש את תסריט חיינו אלא להשפיע עליו. אם קורה דבר לא צפוי, "טוויסט בעלילה" - לחיות לצידו. מחלה, תאונה, פרידה, משבר כלכלי, מי יכול לצפות את אלה? לכן צריך למנף את ה"טוויסט", למנף את הטראומה. לומר בכל יום שאני לוקחת אחריות על חיי, שאני מחליטה איך לנהל אותם במסגרת הקושי. לא אתן לקושי לנהל את חיי.
הכל יהיה בסדר, נכון?
הסניטר במראה נאה, מחוייך ושליו נכנס לחדר ואומר לק': "באנו לקחת אותך למטה לחדר הניתוח". במצב כזה לא מחכים הרבה. כולם נלחצים, מתחילים לסדר מהר את התיקים שלו, 'איפה נשים?', 'מה נעשה עם זה?'.
"אפשר בארוניות אבל אין לנו ביטוח על דברים יקרים", אומרת האחות והדילמות מתחילות: מה נשים בארון ומה נשאיר, אני אקח את זה אתה תיקח את זה, את תיקחי את זה, לחץ-לחץ-לחץ. אבל בפני ק' לא חושפים דבר, "מה פתאום אנחנו רגועים לגמרי".
הסניטר מתחיל להסיע את ק' ששוכב המיטה כמו ילד שנתלה על עגלת סופרמרקט, טס איתה השד יודע לאן. מי שתופס את המיטה ראשון יספיק לעמוד בקצה הקדמי שלה, מי שלא, יגרר מאחור בהליכה מהירה שלא מגיעה לעולם ליעדה.
נכנסים למעלית גדולה, אך היא קטנה מלהכיל את מיטת המובל לגרדום, ביחד עם התליין המסיע ויתר יקיריי. באמצע המרתון
הזה אני מספיקה לאחוז בידו של ק'. שניות של שפיות זמנית. מגע. רגע של אמת. שקט. טוהר והבנה. "הכל יהיה בסדר" - אני לוחשת לו ומתפללת למענו. מסיטה מבטי אל זוגי אהובי, והעיניים שלנו מדברות. נעצמות לשנייה כאילו אומרות: "ברור שיהיה בסדר". זוהי בחירה משותפת שלנו, כל פעם מחדש, בחיים שלנו. באתגרי חיינו.
פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת - CONNECTED - Inspiring Lecture. ההופעה הבאה ב-26.6 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה ת"א