הפרעות קצב: פז מפרפרת בין חיים למוות

"את יודעת שיש לך הסתיידות קטנה בלב?", שואלת אותי טכנאית הלב."כן, אני יודעת, זה כבר הרבה שנים אותו דבר. אם את מזהה שיש לי "הסתיידות קטנה", סימן שהמצב בסדר ולא החמיר".

"בת כמה את? אה הנה אני רואה. אוווו את נחשבת צעירה, זה ממש בסדר. את יכולה להירגע הלב שלך בסדר", מסכמת טכנאית הלב, בעודי שוכבת חצי עירומה על מיטת הבדיקה, קופאת מהמזגן. לאחר מספר רגעים, כששמעה את סיפור חיי על רגל אחת, הפכנו שיחה אילמת בין טכנאית למטופלת לשיחה נעימה ומצחיקה, כמו חברות ותיקות.

• חדשות ועדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet  
  

לפני שבועיים הרגשתי שאני חייבת את מנוחת הצהריים של יום שישי. יותר מידי ימי שישי ויתרתי על מנוחה, היא נראתה לי בזבוז של זמן חיים פעיל. זה מתחיל בהתעמלות פילאטיס בבוקר, אח"כ טיול עם בעלי והקטנים הנובחים, וסידורים, ובילויים, כשלקראת ערב אני כבר שפוכה, נחה מעט, והופ, מיד יוצאת למסיבה אל תוך הלילה. לפעמים אני שוכחת את הנתון המוכר והידוע: גוף ללא כליות, חזק ככל שיהיה, לא יכול להתקיים ללא גבולות.

הטורים הקודמים של פז:

• מחוברת לדיאליזה 23 שנה - ומאושרת מכל רגע
• בזכות דן שילון - פז בדרך להשתלת כליה שלישית
• "מצטערת שלא באה לחג. אני מחוברת לדיאליזה"
• לפני הניתוח ה-61: פז מצאה דרך לקבל את מצבה
• איך עושים אהבה כשצינור דיאליזה מחובר לבטן?
• 'פזית מתה, פז היא זו שחיה עכשיו'
  

בשבועות האחרונים חשתי עומס, עומס חיובי וגם לא. מצד אחד התרגשות, עשייה מרובה, הצלחה וסיפוק, אך מצד שני -

איבוד כוחות, וצורך עז לעצור את המרוץ לרגע, להאט קצב.

שכבתי במיטה עם ספר, נהנית ממוזיקה שקטה של שישי אחר הצהריים, ופתאום בו-בום. בו-בום. בו-בום. בו-בום. בו-בום.

מה זה? מה קורה לי? זה מרגיש כמו מכות חזקות בבית החזה. הלב שלי דופק כ"כ חזק וכ"כ מהר, משהו שלא חוויתי עוד. טוב, אני אשתעל חזק, אולי זה יעזור. אני משתעלת. ושוב משתעלת. זה לא עובר. לעזאזל, מה זה? ואני לבד. טוב, אני אכה עם היד על בית החזה ואולי ככה זה יעבור.

דפיקות הלב חזקות, מהירות, כמו מרוץ ספרינט. זה לא מפסיק. סחרחורת, קשה לי לנשום. האם לקרוא לאמבולנס? הטלפון רחוק. אולי לצאת החוצה. אני מחליטה לפתוח את דלת הבית, מתיישבת על מדרגות הכניסה שמובילות אל הרחוב. שמישהו לפחות יראה אותי אם יקרה לי משהו. יקרה לי משהו? קורה לי עכשיו כבר משהו! וזה כנראה רציני! זה לא מרגיש לי טוב! מיליון מחשבות עוברות לי בראש, והמצח כבר מתחיל להזיע.

אוי זה כ"כ כואב והלב דופק כ"כ חזק ובקצב כ"כ מהיר, שאני מביטה בהיסטריה מנסה להשתלט עליי, ואני פותחת להיסטריה את הדלת, וסוגרת, ופותחת לה וסוגרת. מבינה שהיסטריה לא תעזור לי כרגע. אבל, אלוהים איפה אתה כעת? אתה תמיד שומר עלי, הרי זה ההסכם שלנו.

פתאום, ממש באותה השניה, עוברת חברה שלי שוש עם שני התאומים שלה בני ה-3, ועוצרת להסתכל אם אני בבית. "היי פז", היא צועקת לי מהרחוב. אני רואה אותה מבעד לרווחים שבשער העץ המוביל למדרגות שמובילות אל הרחוב.

אני מביטה בה, העיינים שלי צורחות לה 'בואי', ואני לא מצליחה לצעוק ולענות לה חזרה. מבינה שאם אצעק המצב ידרדר, ואני חייבת לנשום. חייבת לנשום. חייבת. חייבת. לנשום.

"פז? מה העניינים?" היא ממשיכה להסתכל עליי ושואלת מהרחוב. אני מושיטה את שתי ידיי

קדימה ומראה לה בתנועות פנטומימה שתבוא בדחיפות קרוב אלי.

היא מתמהמהת כמה שניות, קולטת שמשהו קורה איתי ולא מבינה מה. היא לוקחת את הילדה על הידיים משאירה את הילד בעגלת התאומים, ועולה לקראתי. "מה קורה פז?", לקחתי לה את היד והינחתי אותה על בית החזה שלי.

באותה שנייה אני מבינה שהיא מבינה שמשהו לא בסדר עם הלב שלי. הכלבים נובחים כאילו מבינים שמשהו לא טוב קורה. אני נשכבת על הכורסה, שוש מתקשר למוקד החירום, והבחורה מהמוקד מתחילה להרגיע את שתינו ברמקול הטלפון.

"אמבולנס יצא אליכן, תנשמו עמוק בקצב סדיר. שוש, קחי את הרגליים של פז תרימי אותן למעלה, ותתחילי לעסות את אצבעות כפות הרגליים. האם הן קרות?" המוקדנית שואלת, "כן", עונה שוש, "או קיי אז תזרימי לה את הדם" היא עונה ומנסה להרגיע.

שוש מסדירה לי את הנשימה. אחת-שתיים, להכניס אוויר ולהוציא אוויר. אני מסמנת לה להתקשר למקס, והוא מגיע ביחד עם האמבולנס. "צריך לפתוח לה וריד", אומר רופא האמבולנס. "אני לא יכולה, מקס תסביר להם", אני מתחילה לבכות. מרגישה שאני מתחילה "לאבד" את זה, הלחץ גובר על המיינד שלי, ומתחיל דו-קרב ביניהם.

"פז, תירגעי, תנשמי, הלב שלך כרגע בקצר חשמלי. זה נקרא SVT. את לא בסכנת חיים. תנשמי עמוק בבקשה ותלחצי את הבטן חזק. חזק", אומר לי הרופא. איזה נחמד הוא ישר מרגיע אותי. "חזק!", הוא ממשיך. זה לא עוזר. המיינד מתחיל לדבר אל הלב, ואני מתבוננת בשניהם, רואה אותם כמו מלאך ושדון קטן. שומעת אותם מתווכחים.

אני מחליטה שאת פתיחת הווריד רק אני אעשה לעצמי. כמו שאני רגילה, אקח את מחט הדיאליזה ואדקור אותה אל תוך הווריד של הפיסטולה. מקס עוזר לי. מביא לי את כל האינסטרומנטים לדקירה סטרילית. אני מחפשת את הווריד. לא רגילה לעשות זאת תוך כדי שכיבה, מחוברת לא.ק.ג ומוניטור, עם פרפור בלב. ללא ספק זוהי סיטואציה חדשה בחיי. בטח ובטח שאתגר לא מבוטל בכלל.

נו יופי, עוד אתגר, אני אומרת לעצמי. מה, לא קיבלתי מספיק אתגרים בחיים שלי? אח"כ עוד אשב עם עצמי ואנסה להבין מה השיעור שעלי ללמוד מהתקרית הזו. מה עלי לשנות בחיי ולעשות אחרת? זהו ללא ספק סימן. תקשיבי לו פז.

הצלחתי לדקור את המחט בדיוק אל תוך הווריד. הרופא והפרמדקיות משתאים, מחברים אותי לאינפוזיה ומזריקים לי חומר "בכדי שיעבור לך הפרפור". הלב עדיין פועם מהר. פתאום אני שומעת את כולם צועקים לי "תשתעלי , תשתעלי, פז בבקשה, חזק תשתעלי". אני מנסה ולא מצליחה, מוציאה שיעול קטן.

שוב סחרחורת וחום שמתפשט. אמא'לה, אני מרגישה שאני נעלמת. אני מביטה במקס ולא יכולה להגיד לו שאני נעלמת, ושאני לא רוצה להיעלם מהעולם הזה. אני מדברת אל עצמי. את לא תיעלמי פז!

פתאום חיוך מתפשט על פניהם של שלושת המלאכים האלה בחלוקים הלבנים "זהו! נגמר! "פז חמודה, איך את מרגישה?", שואל אותי הרופא. אני מרגישה שהלב הסתדר לי, מביטה לו בעיניים בורקות מדמעות ועושה לו בכף ידי הימנית את ה"וי" של סימן הניצחון. ואני באמת מרגישה שניצחתי עוד קרב.

במהלך השבת הקפדתי לנוח. הגוף סימן לי זאת כבר תקופה ארוכה, אך אני לא הקשבתי.

ביררתי עם עצמי את מהותו של המירוץ הזה להשיג עוד משהו ולהספיק עוד דבר, את הצורך העז להספיק לבלוע את העולם במנות גדולות. קיבלתי מהחיים שיעור נוסף בפרופורציות. החיים דינאמים ועוצמתיים, וכמה שלא נרצה - לפעמים צריך לעצור, להאט, להסתכל על המקום בו אנו נמצאים ולחשב מסלול מחדש. יש כל כך הרבה טוב שנמצא ממש בהישג יד, לפעמים הוא כבר כאן, צריך רק להכיר אותו ולהעריך אותו גם ביומיום.

פז

פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת - CONNECTED - Inspiring Lecture. ההופעה הבאה ב-26.6 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה ת"א