"עשבים שוטים" מצטלמים יפה
חרדים שהולכים בצפירה הם כמו טלפונים עם חוגה. החליפו אותם חרדים שרוקדים בצפירה, וגם הם כבר נחשבים אנרכוניסטים. הדבר הכי "איני" כיום הוא חרדים ש"ממנגלים", ולא רק בצפירה. בואו ננסה שנה אחת להתעלם, ונראה איך דווקא כשלא צדים אותו - הזן הזה נכחד כליל
אחת מהשאלות הפילוסופיות הידועות ביותר מתחום האפיסטמולוגיה (תורת ההכרה), תוהה מהו הקשר בין ידע, התבוננות ומציאות. או במילים אחרות: "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע אותו, האם הוא משמיע צליל?"
קראו עוד בערוץ היהדות :
- אנדרטת ילדות: פחדתי להיות גיבור/ הרב דוד מנחם
- אחיי החרדים, השנה נעמוד בצפירה/ ציפורה גוטמן
- בוחן פתע: אתה מדברת עברית?
השאלה הזו התפרסמה בשנת 1910 בכתב עת בשם "physics", אך הועלתה בצורה שונה מעט במאה ה-18 על ידי ג'ורג' ברקלי. הפילוסוף היחיד שזכה לאוניברסיטה על שמו, פיתח את "האידיאליזם הסובייקטיבי" - גישה פילוסופית הגורסת שעצמים קיימים רק כאשר תופסים אותם. כאדם דתי, סייג ברקלי את שאלת קיומו של אלוקים מרעיונו שלו, אך לגבי כל שאר הדברים (כמו גם לגבי העץ שנופל ביער), הצליל אינו קיים, כי אין לקיומו שום משמעות.
כמו כל שאלה פילוסופית טובה, ניתן להשליך אותה גם על התרחשויות אקטואליות שונות: החרדים שהולכים בצפירה, למשל.
חרדים שהולכים בצפירה זה "פאסה"
אודה על האמת: אני שייכת, כנראה, לזן נדיר. נערה הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי מעולם חרדי הולך בצפירה.
ולא שלא היו לי הזדמנויות. ראיתי כמות נכבדה של חרדים, ושמעתי אי-אלו צפירות, ואיכשהו כל החרדים שפגשתי עמדו בצפירה. אחדים מהם אף הוסיפו מלמול פרק תהילים, ולא הסתפקו בהרכנת הראש ובמחשבות נוגות.
בחלוף השנים הבנתי שאני בפיגור טכנולוגי שספק אם אוכל להדביקו אי-פעם. חרדים שהולכים בצפירה הם כמו טלפונים עם חוגה או עיפרון שפיצים. הדור השני שהחליף אותם היה חרדים שרוקדים בצפירה (לא זכיתי), וגם הם כבר נחשבים אנרכוניסטים. הדבר הכי "איני" כיום הוא חרדים ש"ממנגלים", ולא רק בצפירה - אלא בכל שעה אחרת לאורך יום השואה / הזיכרון.
לא מדובר בתופעה שיש מחלוקת על עצם קיומה. חרדים הולכים-רוקדים-ממנגלים ביום השואה וביום הזיכרון קיימים ובהמוניהם, בעיקר בשמורות הטבע שמאפשרת להם להתרבות ולהתקדם ממצב מתריס אחד למשנהו: התקשורת, ולמצער לאחרונה גם פייסבוק.
בשנים האחרונות הפכו ימי השואה והזיכרון לתחרות לא סמויה על פרסום מוטציה כמה שיותר גועלית ומעוררת סלידה של החרדי המצוי. באדיבותו של מרק צוקרברג שהפך כל אחד מאיתנו לעיתונאי חוקר, גם החרדים משיבים מלחמה שערה, ולצד כל חרדי ממנגל בפיד של חילוני, ניתן לראות חילוני משחק כדורגל בפיד של חרדי.
הדיבר ה-11 של "בנות יעקב"
מהחרדים, כקבוצת ההתייחסות שלי, אני מצפה ליותר. לא מקבלת שום תירוץ של שלהי "בין הזמנים" וערב ראש חודש אייר; לא קונה שום הסבר על מחסור ב"רב תרבותיות" ועל כך שימי הזיכרון מלאים רק בטקסים חילוניים ולאומיים, שלא מאפשרים לחרדי "להתחבר" אליהם. באותה מידה, גם לחילונים קשה "להתחבר" למדפי וופלים עטופים בניילונים לאורך שבעת ימי הפסח. אי אפשר לבקש רק מהם לכבד אותנו.
אפילו העובדה שיום השואה והגבורה נבחר באופן מתריס ומקומם דווקא בחודש ניסן, לא משכנעת אותי שצריך באופן מתריס ומקומם למנגל ברשות הרבים לעיניי כל. הדיבר ה-11 שעליו גדלתי כתלמידת "בית יעקב" בתל אביב החילונית היה "מראית עין".
בגלל "מראית עין" לימדו אותי שאני שגרירה (או "בת מלך", בהתאמה) ואין המדובר בשגרירה של רצון טוב בלבד. התפקיד מחייב התנהגות למופת מסביב לשעון בגלל "מראית עין", או אחיה המאיים יותר: "חילול ה'".
משאר בני האדם הסבירים בערב יום הזיכרון, יש לי בקשה: בואו נסגור את בתי הגידול לעשבים השוטים משני הצדדים. בואו ננסה לתלות תמונות אחרות. בואו ננסה שנה אחת לא לצוד חרדים ממצמצים בצפירה, ונראה איך בניגוד לחוק הטבע, דווקא כשלא צדים אותו - הזן הזה מתכלה ונכחד כליל. מי שעדיין לא השתכנע כי קיים קשר הדוק בין התופעות, מוזמן לשמוע כיצד מקבלים כתבים (אבישי בן חיים, למשל), טלפונים מחרדים המבקשים מהם להגיע ולצלם אותם הולכים בצפירה.
ואם נחזור שנייה לפילוסופיה, בגרסה הראשונית של השאלה, כפי שהועלתה על ידי ברקלי, העץ כלל לא נפל. השאלה עסקה פשוט בעצים שעומדים בפארק, ואיש אינו מסתכל עליהם. מסתבר שכבר ב-1910 הבין העורך של ה"physics" שעם כל הכבוד לפילוסוף הדגול ג'ורג' ברקלי, על מנת שהנושא יעניין מישהו, עצים לא יכולים כך סתם לעמוד.
- אסתי רידר-אינדורסקי היא
פובליציסטית ופעילה חברתית חרדית
לפנייה לכתב/ת 
