יש חרדים שכולים, והשכול הוא פרטי
על אף שמשפחתי החרדית היא חלק ממשפחת השכול, מעולם לא היה לי חשק להיות חלק מ"תרבות שכול". אנשים שונים זכאים לבטא את תחושותיהם בצורות שונות. התרבות הזו לא מדברת אלי, ואני לא חייב לה שום דבר. האחווה נפלאה ויקרה בעיניי, אך יש בי מעט מאוד סבלנות כלפי הפאתוס
לפני כמה שנים למדתי בחברותא עם סטודנט חילוני שהכרתי בתוכנית "אפיקים" באוניברסיטה העברית. אותו יום היה ג' באייר, למחרתו חל יום הזיכרון לחללי צה"ל. כשסיימנו ללמוד הוא פנה אלי, ושאל בנימה של סקרנות מעורבת בהתרסה: "תגיד לי, מה אתה עושה ביום הזיכרון?" הכוונה הלא מאוד נסתרת שנשבה היימנה הייתה: האם אתם, החרדים, מכבדים את זכרם של הנופלים שהקריבו את חייהם גם למענכם?
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הבטתי ישר לתוך עיניו, ואמרתי בשקט: אני נוסע מחר לבית הקברות הצבאי בקריית שאול בתל אביב, לאזכרה של אחי שנפל במלחמת ההתשה. התגובה שלו הייתה צפויה ממש כמו השאלה: "אני מצטער", אמר בהשתנקות. "לא ידעתי".
יום הזיכרון בערוץ היהדות :
- גויירו בדם: הנופלים שרצו להיות יהודים
- הניצול היחיד מהטנק חזר לפקד: לזכר חבריי
- "אבא שבשמים, איך לקחת לנו אותם?"
אבל תגיד לי, מה חשבת כששאלת את השאלה? האמת שלא שאלתי אותו, אבל נדמה לי שאני יכול לענות על כך. המקרה הזה מבטא היטב את המורכבות המסובכת שמונחת ביחס הציבורי שלנו ליום הזיכרון. נימת דבריו לימדה שהוא שאל את השאלה מתוך אמונה שיום הזיכרון הוא אירוע לאומי; חוויה שמאחדת את כלל העם, ומספקת צידוק לפנות בתוכחה למי שאינם מצטרפים לחוויה הזו: איך אתם יכולים לעמוד מנגד? איך אתם מסוגלים להתנכר לאתוס השורשי של העם היושב בציון?
השכול הוא לא "של כולנו"
עבורי ועבור הוריי יום הזיכרון היה תמיד תזכורת קשה וכואבת למכה הנוראה שניחתה עלינו, והטילה צל כבד וארוך על חיינו.
הכאב הצורב שאנו חיים אתו מאז נפילת אחי היה תמיד מחריף ומתעצם בימי הזיכרון עמוסי הטקסים והנאומים.
אמנם לצד עם הקושי הגיעה גם אחווה ותמיכה שהורעפה עלינו מאנשים רבים כל כך. לתמיכה והחיבוקים שקיבלנו מקרובים, חברים וחיילים ששירתו עם אחי הייתה חשיבות כמעט קיומית עבורנו. במשך חודשים ושנים אחרי האסון זכינו לאינסוף ביקורים וטלפונים של אנשים שרצו להיות איתנו, ובאו להציע כתף ויד תומכת, ופנים מאירות והמון חום ואמפטיה - והיא שנתנה לנו כוח וחיוניות.
שונה ממנה היא התחושה הלאומית שהשכול הזה הוא "של כולנו": "הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה", פתח חיים גורי את שירו שהוקדש לשיירת הל"ה. מישהו הגדיר את השיר הזה כ"נכס צאן ברזל של תרבות השכול הישראלית". ממש ככה, באלו המילים: תרבות השכול הישראלית.
המושג הזה מעביר בי צמרמורת. היה זה מאמר של עמוס עוז שלפני שנים האיר את עיניי לעיוות ההזוי שמונח בכתיבה על המתים בגוף ראשון – "הנה מוטלות גופותינו". עמוס עוז שממש לא אהב את הפואטיקה של חיים גורי, ביקש ללמד עליו זכות, משום שלדבריו הייתה התפיסה הזו מרכזית בעולמם של אנשי דור תש"ח.
אולי, לא הכרתי אותם, אבל אין ומעולם לא היה לי שום חשק להיות חלק מ"תרבות שכול". בעיניי, תרבות שמנכסת לעצמה שכול וכאב של אנשים פרטיים, שייכת למחוזות רחוקים וזרים, למדינות שלקחו לעצמן את הבעלות על חייהם ועל תחושותיהם של אנשים פרטים.
"מורשת שכול" לא מעוררת בי אמפתיה
אני מבקש להדגיש את ההבחנה בין אחווה ואמפטיה ורצון לתמוך, לבין דיבורים מלאי פאתוס על הנופלים שבמותם ציוו לנו את החיים. האחווה נפלאה ויקרה מאוד בעיניי, ואני מניח שגם בעיני רוב בני האדם. הדיבורים מלאי הפאתוס מעוררים בי דחייה, ויש בי מעט מאוד סובלנות כלפיהם.
אם נחזור לשאלה שבה פתחנו, "האם אתם החרדים מכבדים את זיכרון הנופלים" - התשובה שלי היא: כן, בוודאי. אבל אנשים שונים זכאים לבטא את תחושותיהם בצורות שונות, ואם יבוא אדם וירצה להסביר לי את חשיבותה של השותפות במורשת השכול, הוא ייתקל בכתף קרה מאוד.
צר לי, התרבות הזו לא מדברת אלי, ואני לא חייב לה שום דבר. לעומת זאת, אם ישנו אדם שבתמימותו מאמין שדקת דומייה מבטאת הזדהות עם הנופלים ותמיכה במשפחותיהם, הרי שיש חובה גמורה להתייחס אליו בכבוד ובהערכה. לא משנה מה אני חושב על הדרך שבה הוא מביע הזדהות, רצונו לבטא חיבור ותמיכה חייב לפגוש ביחס דומה של חיבור והערכה.
- הכותב הוא ר"מ בישיבת "פתחי עולם"
לפנייה לכתב/ת 
