"אבא שבשמים, איך לקחת לנו אותם?"
מרי דן גור מזהה אמהות שכולות לפי העיניים, למרים פרץ יש שאלות לאבא שבשמים, דליה עימנואלוף עשתה "ברוגז" עם אלוהים עד ששלח לה סימן, ודליה אלה מתפללת לכוח. ארבע אמהות שכולות: "יום הזיכרון זה בשבילכם. מה שאנחנו צריכות זה יום שיכחון. יום אחד שנשכח שהיה לנו בן ושהוא איננו"
מרי דן גור, אמא של ערן שנפל בפעילות מבצעית בעזה והוא רק בן 20 וחצי, מתגעגעת לחיבוק של בנה, לריח שלו. "אני יכולה לזהות אם שכולה מבין הרבה אימהות, כי יש משהו בעיניים שנכבה", היא אומרת בעצב, ומצביעה על תמונה שלה חובקת את ערן: "אני רואה את העיניים שלי פה, והן אחרות".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"זה שאומרים שהחיים ממשיכים, זה לא נכון. החיים נפסקו ברגע שערן נפל, אבל הם התחילו אחרת... בשבילנו כל יום זה יום הזיכרון, אין מצב שלא זוכרים. מה שאנחנו צריכות זה יום שיכחון. יום אחד שנשכח שהיה לנו בן ושהוא איננו. יום הזיכרון הוא בשביל עם ישראל. במעמד של הצפירה, בהר הרצל, אני מרגישה ממש מעמד הר סיני. יש את הדממה הזאת של הקהל העצום ואת עוצמת הזיכרון באוויר. כאילו השמים נפתחים. ובצפירה הזאת אני כאילו יכולה להסתכל למעלה, ולראות את הבנים, את כולם ככה מסתכלים".
יום הזיכרון בערוץ היהדות :
"עשבים שוטים" מצטלמים יפה/ אסתי רידר-אינדורסקי
- אנדרטת ילדות: פחדתי להיות גיבור/ הרב דוד מנחם
- אחיי החרדים, השנה נעמוד בצפירה/ ציפורה
גוטמן
למרים פרץ, "אם הבנים" שהפכה לסמל שלא ברצונה, יש שאלות קשות לקדוש ברוך-הוא: "אני רוצה לדבר אתו כשיהיה לו זמן בשבילי", היא אומרת, "כי הוא עסוק... ואני אשאל אותו: 'אתה אבא, מה הרגשת כשלקחת אותם? אז אתה מבין את בעלי אליעזר שלא היה יכול לעמוד בזה?'
"ואני חושבת שאלוקים הבין אותו. בגלל זה הוא לקח אותו מוקדם. כי איך אליעזר היה עומד בדלת ושומע עוד הפעם: 'אני לוקח את אלירז'? הוא לא היה עומד בזה. אז אני רוצה לשאול אותו כאבא, כאבא! לא רוצה להבין איך אתה מנהל את העולם, עזוב את השאלות הגדולות, אלוקים. אני בשאלה של אבא: מה הרגשת כשלקחת אותם, את אוריאל ואלירז?
"אם יש מישהו שמבין אותי, זה אתה, אלוקים. תביט להר הכאב והשכול, תביט להר הצער, תביט להר הדמים! אל תיתן לנו לקבור את ילדינו!"
"הריקנות צרחה לי מהקירות"
דליה עמנואלוף, שבנה דביר היה החלל הראשון של "עופרת יצוקה", לא דיברה עם אלוהים חצי שנה. "פשוט לא הייתי מסוגלת", היא אומרת. "הריקנות צרחה לי מהקירות. הלכתי בבית, והחדר שלי ריק מבעלי, והחדר של דביר ריק מדביר, והחדרים של הבנות ריקים כי הבנות בורחות מהבית. ורק אני פה עם הלבד עם הריקנות הזאת... ומתוך הריקנות מצאתי איזשהו פתח, ודיברתי איתו שם, למעלה, ואמרתי לו: 'אני רוצה סימן עם מה שקורה איתי פה'.
"אחרי שבועיים בתי הצעירה, אביה, ביקשה ללכת ל'חוצות היוצר', ושם הרגשתי מישהו נוגע בכתפי.
"ואז אני שומעת את אבא שלו אומר: 'אשל, אולי תבוא לשבת לידי וליד דביר?' ואני שומעת את השם דביר, ומסתובבת לאחור, ואני רואה את האבא מחזיק תינוק. ואני שואלת אותו: 'סליחה, בן כמה התינוק?' והוא עונה לי: 'בן חצי שנה'.
"הוא נולד לפני עופרת יצוקה, או אחרי? והוא אומר לי: 'אחרי. ואני מתנצלת על החוצפה ושואלת: 'למה קראתם לו דביר?' אז הוא אומר לי: 'כי החייל ההרוג הראשון של 'עופרת יצוקה' נקרא דביר. שמענו את הסיפור שלו, והחלטנו לאמץ את שמו'.
"ואני ככה מסתכלת בהתפעלות, ואומרת לו: 'אתה יודע? אני אמא שלו'... ולמחרת בבוקר שירי, אמא של אשל ודביר, שולחת לי מסרון וכותבת לי: 'אין לי ספק שאצבע אלוקים בדבר'. והרגשתי שזהו, קיבלתי חותמת... ואז החלטתי שאני משלימה איתו, עם אלוהים".
שכול נוגע בשכול
דליה אלה, אמא של נחום שנהרג בלבנון, איבדה את בעלה משה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,
ומאז ליום הזה יש משמעות כפולה של שכול : "כל בוקר משה היה אומר: 'אני מתגעגע, אני רוצה את נחום'. זה היה קטע מאוד קשה. כנראה שליבו לא עמד בזה".
"יש מלאכים למעלה ששומרים עליי, אומרים לי קומי, תתפקדי, ויש את אלוהים שעוזר לי. כל יום אני מתפללת אליו: תן לי את הכוח הזה להמשיך לגדל את הילדים שלי ואת הנכדים שלי... 'אנא ה' הושיעה נא', כל יום מחדש".
ארבע אמהות שאבדו את היקר מכל, מדברות עם ynet ו"אורות – טלויזיה יהודית" על שכול, ריקנות, כוחות ואמונה.
עוד כתבות וידיאו ב"אורות ":
לפנייה לכתב/ת 
