עם שרוצה שלום, לא יכול לחיות בעבר
סמי עווד מבית לחם, אנוכי וחלוצים נוספים משני צדי הסכסוך, שותפים להקמת תוכנית למפגשי מנהיגים, אנשי דת ופעילים ישראלים ופלסטינים בדרך לשלום. "כשחייל ופלסטיני נפגשים במחסום, שניהם מביאים איתם המון עבר. אם נוכל להיות יותר בהווה - טווח התגובות שלנו יגדל משמעותית"
הולך בתלם והולך
החיים נתפסים על ידינו כסדרה של מעשים ותוצאות; החטא והעונש - המצווה והשכר. נדמה שכל רגעי החיים קשורים זה בזה בשרשרת מרובת חוליות. מצבי בעבודה היום קשור לבחירות המקצועיות שעשיתי בראשית דרכי באוניברסיטה, ואלו קשורות ללימודיי בתיכון, הקשורים ללימודים בבית הספר היסודי. וכך, בחשיבה חולייתית זו, אנו סוללים את דרכם של החוגים היוקרתיים ושיעורי האנגלית לגני טרום-החובה של ילדינו.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת ואתחנן
זו גם הפילוסופיה של התנ"ך, וכך עוצבה תפיסת המוסר וההיסטוריה המערבית. החיים המקראיים נדמים לסדרה אינסופית של חטאים, עונשים ומאמצי תיקון, הנושאים שכר לעושיהם ומחזיקים מעמד בדיוק עד החטא הבא. לכאורה, יש סוף לסיפור ובסופו תיקון אנושי שיחזיק מעמד, ובעקבותיו - חזון אחרית הימים. לכאורה.
"אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ" (רחל)
פרשת "ואתחנן" פותחת בתחינתו של משה לחמוק מטרגדיית הר נבו, לראות בהתגשמות מפעל חייו, ולהיכנס לארץ. בתחינה זו בולטת תפיסת החוליות המקראית, ולפיה כל רכיבי החיים כרוכים זה בזה. משה רואה במותו טרם כניסה לארץ, עונש הבא לו בגין רוע מעללי בני ישראל (דברים ג', כ"ג-כ"ו): "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹֽר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹֽן: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי..." גם בהמשך חוזרת ההאשמה הכבדה (דברים ד', כ"א): "וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם, וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ".
חברותא עם סמי עווד
זה הזמן לחבור אל סמי עווד לחברותא לפרשת "ואתחנן". סמי הוא נוצרי פלסטיני החי בבית לחם, ומנהל שם מרכז בשם Holy Land Trust שבמוקדו מחויבות להתמודדות לא אלימה עם "הסכסוך", כמו עם שאר מצבי החיים, תוך ניסיון לרכוש מתורות רוחניות שונות, פתרונות שבמוקדם חמלה.
נשמע גדול? נשמע כמעט סוריאליסטי על רקע המציאות? אולי, אבל לכך מקדיש סמי את חייו. סמי, אני ועוד כמה אנשים וארגונים נפלאים שותפים להקמת תuכנית חלוצית ששמה Healing Hatred, ובמסגרתה ייפגשו בשנת הלימודים הקרובה מנהיגים, אנשי דת ופעילים קהילתיים ישראלים ופלסטינים, ישוחחו וירכשו כלים רוחניים להתמודד בחיי היומיום עם הסכסוך העמוק בין הצדדים.
סמי מגיע לפגישות בג'ינס וכפכפים, וממש לא נראה כמו מורה רוחני. אבל יש לו משנה רוחנית עמוקה, שאותה הוא מתרגם לחיי החולין, ויש לו דברים כבדי משקל לומר על החשיבה הלינראית, על תורת החטא ועונשו שמציג משה בפרשת "ואתחנן".
שלום זו מלאכה קשה
סמי לא עוסק בפעילות ובפתרונות פוליטיים. הוא, ככולנו, מרגיש עד כמה כשלו הפתרונות הפוליטיים, ומבין שאת הסכסוך הזה עלינו,
האנשים מן השורה, לפתור בעצמנו. לשם כך מציע סמי להשתמש בכלים רוחניים שאותם הוא מפתח במרכז שבראשו הוא עומד בשש-עשרה השנים האחרונות.
אני שואלת את סמי אם גם בימים קשים אלה הוא מצליח להיות אופטימי, ולרקום פתרונות רוחניים: "אין לנו ברירה אלא להיות אופטימיים", הוא אומר. "דווקא כשהכל רע, והמערכות הישנות מוכיחות את אוזלת ידן, זה הזמן לקחת על עצמנו את האחריות ולהתחייב מחדש לשלום. להאשים את האחר במקום לקחת אחריות אישית וקולקטיבית, זה מה שהפוליטיקאים עושים, וזה ההפך מעשיית שלום".
וסמי מדגיש: "עבודת השלום קשה ממלאכת המלחמה. זו עבודת עומק שצריכה להתחיל מהפרט. עלינו לקחת את כל הקהילות הדתיות כאן בארץ, ולשכנע אותן להכיר ולכבד את ה'אחר', ורק אז לראות איך לתרגם את זה פוליטית".
האם אפשר לחשוב על החיים אחרת?
השיטה הרוחנית שאותה מלמד ומפתח סמי, מתייחסת ל"תיאוריית השרשרת" הבאה לידי ביטוי בתחינתו של משה. עקרון היסוד של שיטתו הוא "חשיבה לא לינארית": "אנחנו צריכים להתבונן על החשיבה הלינארית של התנ"ך שעליה חונכנו, ולחשוב מתי היא פועלת לטובת פתרון קונפליקטים - ומתי היא מקשה על מציאת הפתרון. זכרון העבר וחיפוש הקשר בין האירועים בעבר למציאות בהווה, יכול להציע משמעות, אבל הוא גם עלול להפריע לנו לגלות גמישות במציאת פתרונות".
אם, למשל, משה מחוייב לחשיבה הלינארית ולפיה מותו טרם כניסה לארץ הוא עונש על חטא, הוא מרגיש מחוייב לאתר את החטא ואת החוטא - ולבוא איתו חשבון. כתוצאה מכך הוא גם נפרד בצורה לא מפוייסת מבני ישראל. מאתגר לחשוב כיצד היה משה מתמודד עם מותו על הר נבו ללא אותה תפיסה של חטא ועונש. אם היה מבין את מותו כאירוע בודד, שאינו קשור למה שקרה עד כה ולמה שיקרה בעתיד. התרבות היהודית היא תרבות של זיכרון, ואני מוצאת שההצעה של סמי מאתגרת את תבניות החשיבה שאליהן אני מורגלת.
האם נוכל להניח לכאבי העבר?
סמי אומר שפיוס ופשרה נראים לא אפשריים, מכיוון ששני העמים סוחבים לכל מקום את כאבי העבר ופחדיו: "אנחנו צריכים לכבד את
אירועי העבר ואת הרגשות שהם מעוררים בנו, אבל עלינו לקבל את ההחלטות שלנו לא לפי העבר - אלא לפי התוכניות לעתיד", הוא אומר. "עלינו להפסיק לשאול מה מכתיב לנו העבר, ולהתחיל לשאול מה אנחנו בוחרים שיהיה".
סמי נותן דוגמה: "הרבה פעמים אני מנסה לתרגל אנשים לחשיבה לא לינרארית דרך התבוננות בחוויית העמידה במחסום. אני מבקש מהמשתתף הפלסטיני לדמיין את עצמו עומד בתור במחסום, כשבידיו כל הניירת הנחוצה למעבר 'חלק'. אני מבקש ממנו לדמיין שפתאום חייל קורא לו ומוציא אותו מהתור... כאן אני עוצר ושואל אותו איך הוא מרגיש בגוף, קודם כל בגוף (הרבה פעמים זו תחושה של דריכות, אולי זיעה קרה, רעד), אחר כך אנחנו מדברים על המחשבות שיש לו (למשל: 'מה הוא רוצה ממני?' 'שוב אני לא אצליח לעבור', 'אולי אני אתחנן').
"חשוב לשים לב שכל התגובות הללו נולדו מנסיון העבר. מעויינות העבר בין החיילים לעומדים בתור. בהווה לא קרה כמעט דבר. האדם לא יודע למה החייל קרא לו, והנפש שלו מגיבה לקריאה רק מתוך הניסיון. אם יוותר על הקשר ההדוק לעבר, הנפש שלו תיפתח גם לאפשרויות חדשות. הוא יוכל לעמוד מול החייל בלי בהלה, בלי כעס, בלי התרפסות ובוודאי בלי אלימות. וגם אם יגורש מהתור, הוא לא ירגיש שהכבוד שלו גורש.
"הרבה פעמים לא נוכל לשנות מציאות, אבל נוכל לשנות את אופן התגובה אליה", סמי מוסיף. "כשחייל ופלסטיני נפגשים במחסום, שניהם מביאים איתם המון עבר וכמעט כלום מההווה. שניהם מגיבים מהעבר. אם נוכל להיות יותר בהווה ופחות כבולים בכבלי העבר, טווח התגובות שלנו יגדל באופן משמעותי. דבר זה נכון גם ליחסים בין בני זוג, ליחסים בין הורים לילדים, ולאופן שבו אדם מתמודד עם אתגרי חיים אישיים. חשוב לזכור את העבר, אסור לתת לו לנהל אותנו".
כך הוא חי
סמי נולד בארה"ב לפני 42 שנים, ובגיל כמה חודשים חזרו הוריו לביתם בבית לחם. לצורך לימודיו האקדמיים, הוא שב
לארצות הברית שם קיבל תואר שני בלימודי שלום ופתרון קונפליקטים. אבל האירוע המכונן בחייו, זה שבגינו הקים את המרכז, מבהיר את מורכבות היחסים בין עבר להווה בתפיסת עולמו.
"אני גדלתי במשפחה פוליטית. דודי מובראק עווד הקים בשנת 1985 את המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות, ובשנת 1987 אולץ לעזוב את הארץ בגלל פעילותו הפוליטית. הייתי יכול להגיב בדרכים שונות, אבל בחרתי להקדיש את חיי להמשך המפעל של דודי. אלא שאני הבנתי שהתהליך לא יכול להיות ביסודו פוליטי, נדרשים תנאים מקדימים שעדיין לא הבשילו. תהליך השלום צריך להיות מסע פנימי של יחידים, שיתורגם רק בהמשכו לעשייה פוליטית".
האם יש פרטנר לשלום?
הימים ימי מלחמה. במהלך הפגישה אנו מדווחים על פיגוע בירושלים, ואני לא יכולה להימנע מלשאול את סמי אם הוא חושב שלישראלים יש פרטנר לשלום. "תמיד יש פרטנר לשלום", אומר סמי בחיוך ובנחישות. "והפרטנר הוא האויב הגרוע ביותר שלי. איתו אני צריך לעשות שלום. השאלה היחידה שצריכה להטריד אותנו היא איך אני מגיע אליו".
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר פרסמתי כרזה שנתלתה ממרפסת ברחוב ראשי בירושלים, ועליה נכתב: "בעזה אין חפים מפשע". הבעתי את צערי העמוק על דברים חמורים אלה.
במהלך השבוע שמחתי לקרא את תגובתו של 'איתמר. ירושלים' (טוקבק 174): "אני תליתי את השלט. שלום לכולם. בדרך כלל אינני מגיב באינטרנט, אלא שכאן רציתי להגיב ולהודות לרוחמה על הפרסום הטוב שעשתה בכתבה הזו. אני מניח שרבים נחשפו לשלט שתליתי בביתי, ורבים שלא נחשפו לו במציאות, לפחות ראו אותו כאן, בכתבה הזו...
"לגופו של עניין, השיבו לך רבים מתוך מאמרי חז"ל שבוודאי חוכמתם עולה על שלך ושלי יחדיו. אלא שאני רוצה להשיב לך תגובה במישור אחר, שונה משפת רחמנות ואכזריות. ואולי רק לשאול שאלה: האם את חושבת שלהיות יהודי זה משהו שונה מלהיות גוי? כאשר תשיבי לעצמך את התשובה האמיתית לשאלה הזו, נוכל לפתוח דיון עמוק יותר, פורה יותר ומפרה יותר מאשר דברייך השטחיים והפוגעניים כלפי עם שלם. עם ישראל. העם הנבחר!
"היי שלום רוחמה. אולי בזכות השם שלך המזכיר את המושג רחמים - יהיו בך רחמים אמיתיים על מי שצריך באמת. שבוע טוב! ובשורות טובות לעם ישראל".
איתמר יקר, לשאלתך – אני לא חושבת שיהודי שונה מגוי. ואני מרימה את הכפפה ואשמח לקיים אתך דיון פורה. אודה לך אם תיצור איתי קשר.
שבת שלום!
