פרשת "הרב מהצפון": אנחנו בוכות על הדם
שתי רעות חולות יוצרות חממה לעבריינות מין של רבנים: החינוך לציות עיוור לרבנים והחינוך לצניעות. השילוב בין השניים מקשה על אישה להבין שהיא מנוצלת על ידי רב, ובוודאי שמקשה עליה לשים לכך סוף. רבנים-גברים חייבים להפסיק לנהל את חייהן של הנשים. רב שמדבר עם אישה על מחזור, זה לא צנוע
היו מרבני הציונות הדתית שבקשו השבוע שלא “נרקוד על הדם”, וננצל את הסיפור הקשה של "הרב מהצפון" (שם קוד לרב התורן, הפעם ראש ישיבה, החשוד בביצוע עבירות מין בנשים רבות). חשוב לי להבהיר – אנחנו לא רוקדות על הדם, אנחנו בוכות עליו ועלינו, אנחנו מבקשות לשבת שבעה נקיים, ושלושים וגם שנת אבל, ולטפל במה שבאמת דורש טיפול. לקחת אחריות על העבר, להסיק מסקנות של ממש, ולשנות. לשנות. לשנות. לפעול למען חברה מתוקנת.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אני כותבת ולבי שב לבכות את חוויות העבר, ואת ההבנה שאם החברה לא תיקח אחריות מלאה ותנהג באומץ, אלה יהיו גם סיפורי העתיד. כבר כמעט אין לי כוח, ולפעמים נדמה לי שאי אפשר יותר. רבנים יקרים, הדבר האחרון שאנחנו עושות זה לרקוד על הדם.
שתיים רעות
חשוב לומר: כולנו מועדים לחטאים נוראיים, וכבר הזהירנו רבי יהושע "אין אפוטרופוס לעריות". רבנים
מכל הזרמים, שוטרים, פוליטיקאים, פסיכולוגים, מורים – מועדים לנצל מינית את הכפופים להם. השאלה שאני מבקשת לשאול הפעם אינה איך מבטלים את התשוקה לחטוא, אלא איך שומרים על הקהילה מפני החטאים?
העובדה שרוב החטאים מבוצעים על ידי גברים ונגד ילדים, ילדות ונשים, אינה מלמדת שגברים רעים חלילה או מיניים יותר, אלא שיש לחטאיהם לגיטימציה והזדמנויות רבות יותר. ולכן השאלה הקהילתית היא כיצד יוצרים אפס לגיטמיציה והרבה פחות אפשרויות?
שתי רעות חולות יוצרות חממה לעבריינות מין של רבנים אורתודוכסיים: הראשונה היא החינוך ל'אמונת חכמים' – האמונה שיש לסור למרותו של רב ולא להרהר אחר פסיקותיו. כשמדובר בנשים – הצרה כפולה, שכן נשים לא רק חונכו ל"אמונת חכמים", אלא גם לאמונה שיש הבדלים מהותיים בינן לבין הגברים. נאמר לנו שאנחנו, הנשים, איננו רבנים לא במקרה, אלא במהות. עכשיו אתם מבינים למה נשים מתקשות לשים גבול לרבנים שעושים מעשי רשע?
הרעה השנייה היא החינוך לצניעות – להסתרת הנשים, לדחיקתן לירכתי הבית ולשולי הקהילה, ולנורמה ולפיה רבנים מכריעים וגם דנים עם נשים בפירוט ובפולשנות בצניעותן. השילוב בין "אמונת חכמים" לחוקי צניעות, מקשה על אישה להבין שהיא מנוצלת על ידי רב, ובוודאי שמקשה עליה לשים לכך סוף.
בנות צלפחד לא היו צנועות
ולא הייתה בלבן "אמונת חכמים". בנות צלפחד לא היו "צאן מרעיתו" של איש. הן היו נשים חזקות, אחראיות וגאות שקבלו על שיקול הדעת של אלוהים, ואל מול העם, ההנהגה הגברית והאל, דרשו שהצדק ייעשה. כמה אני אוהבת אותן, כמה אני גאה בהן וכמה הן חסרות לי השבוע.
"נתון תיתן להן"
גם לאלוהים כבר אין סבלנות להתנהגות של אלה החושבים שהם דובריה, ולכן היא הזעיקה הישר
אל פרשת השבוע את בנותיה האמיצות. הסיפור של בנות צלפחד – קצר וגאוני ומעורר גאוות אחיות (במדבר כ"ז, א'-ז'):
"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."
אלוהים, בניגוד לכמה רבנים בני זמננו, לא מטיפה לבנות צלפחד: "קול באישה ערווה"; היא לא מדברת איתן על אורך השרוול ועל החוצפה להתייצב בלב מחנה הגברים. אלוהים גם לא שואלת אותן איך הן מעזות לערער על דבריה הקדושים.
אלוהים מקשיבה וגם מודה: טעיתי. אלוהים מבקשת ללמדנו שדיבורים על "צניעות" הם דרך מתוחכמת ורעה להקטנה ולסתימת פיות, וחינוך ל"אמונת חכמים" הרה אסון.
מדוע עזבתי את העולם האורתודוכסי?
יש לכך בוודאי סיבות רבות, אבל הסיבה החזקה מכל הייתה ההשפלה וה-abuse – שחוויתי כנערה בעולם זה. לא, בעניין זה אין לי סיפור קיצוני להוציא לאור, ואין לי איזה רב שצריך לחשוף (בעצם, כשאני חושבת על כך עכשיו, יש ביניהם כמה רבנים שחרגו מאוד מהגבולות, אבל לא בהם העניין הפעם).
הכאב והפגיעה נוצרו דווקא בתחום "הנורמה", כשבגרתי ונדרשתי להבין שאני פחותת מעמד ביחס לחבריי הבנים; שאני צריכה לשבת בבית הכנסת מאחורי מחיצה, שלעולם לא אוביל תפילה, שאסור לי ללמוד גמרא, לדרוש דרשות בבית הכנסת, להיות פוסקת הלכה ומנהיגת קהילה, שאני פסולה לעדות, שאני פטורה ממצוות רבות, שאני לא נספרת למניין, שיהיו שבועיים בחודש בהם אוגדר כ"נידה", שאדרש להראות את דם הנידה שלי לבדיקת רבנים (גברים כמובן), שאסור, ואסור ואני לא יכולה.
האיסורים צופו בסוכריות
אמרו לנו שאנחנו רוחניות יותר ויצריות פחות. אמרו לנו שיש לנו עולם רגשי מפותח ולכן אנחנו לא מתאימות לעדות וללימוד גמרא. אמרו לנו שיש לנו איכויות משלנו. אמרו לנו שהאמהוּת היא מוקד חיינו. אמרו לנו. אמרו לנו. אמרו לנו. אבל לא שאלו אותנו, ולא נתנו לנו לבחור. אמירות אלו היו דרך להמתיק ולהכשיר את הגלולה ששמה "סוג ב".
כל אפליה היא abuse
במהות. בהגדרה. כשמישהו ממיין אנשים לשווים ולשוות-פחות, הוא מתיר אפלייה במשאבים, בהערכה ובתנאים. והוא מתיר לאחד לרכב על כבודה ומעמדה של השנייה.
בלבול השפות של הרבנים המנצלים
במאמר שפרסם השבוע במדור זה הרב שמואל אליהו, ועוסק בשאלות ותשובות נוכח מעשיו של "הרב מהצפון", הוא מציג את השאלה איך צריך להתייחס לדברים שכתב בעבר "הרב החוטא", ומשיב: "אם קיבלת ממנו עצה תבדוק אותו אצל רב אחר – אולי היא פרי ואולי היא קליפה".
אבל זו הרי הבעיה, לא? האם הבעייה איננה בכך שאנשים חדלו לסמוך על עצמם, והם שולחים כסהרורים מסרונים עם שאלות לרבנים?! אולי אתם, הרבנים, תפסיקו לפסוק ולענות על קטנות כגדולות במסרונים ובדוא"ל, תפסיקו להאדיר את עצמכם ולפתח תלות בתשובותיכם, ותתחילו לחנך אנשים ונשים להשיב בעצמם על שאלותיהם.
גבול או בילבול?
אי אפשר לחנך אנשים ונשים לצייתנות מחד, ולביקורתיות מאידך. ובוודאי שאי אפשר לחנך נשים צעירות לכך שהן פחותות מעמד מגברים, ואחר כך לצפות מהן לשים לרבנים גבול.
המזיגה שבין "אמונת חכמים" ו"צניעות" סוללת שביל מבהיל לביצוע עבירות מין על ידי רבנים. אין, להבנתי, אפשרות לדבר על שמירת גבולות בעולם שבו רב מדבר עם נשים על פרטי-פרטים של הלכות צניעות, מסביר להן מה בגופן מגרה, ומה עליהן לכסות, פוסק להן בענייני אישות, ומחנך אותן להציג לו את דם המחזור שלהן. אלו הן הסוגיות האמיתיות המצפות לפתרון.
נשים חייבות לפסוק הלכה, וחייבים למעט בפסיקת הלכה
מכל הסיבות שבעולם, אבל גם כיוון שענייני הלכה רבים חוצים גבולות - רבנים-גברים חייבים להפסיק לנהל את חייהן של הנשים. אם אתם רוצים להציע תיקון של ממש, עליכם לקבוע שמכאן ולהבא – הלכות נשים (צניעות, מחזור, חיי אישות וכל מה שעוד שכחתי) נפסקות רק על ידי נשים, והרי נתברכתם בתלמידות חכמות למכביר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
לפני שבועיים (27/6 בטוקבק מספר 15), "אורתודוכס שרוצה לדעת" שאל: "מה יש לך לומר בנוגע לגמרא
בירושלמי "ישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים". האם יש לך פרשנות מיוחדת גם לזה?
אורתודוכס יקר, הבטחתי להשיב לך, ולאור דבריי השבוע, יקל עלי להסביר את עמדתי. והנה לשון האגדה (סוטה ג הלכה ד): "מטרונה (גברת נכבדה) שאלה את רבי אליעזר מפני מה חטא אחד במעשה העגל, והם מתים בה שלוש מיתות? אמר לה: אין חוכמתה של אישה אלא בפלך... אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה, איבדת ממני שלש-מאות כור מעשר בכל שנה. אמר לו: יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים. וכשיצאה אמרו לו תלמידיו: רבי לזו דחית, לנו מה אתה משיב?"
סיפור נפלא ומזעזע, שבמרכזו אישה השואלת שאלה טובה (שלא נפרשה הפעם). דרך אגב, נלמד מאגדה זו שנשים הסתובבו בבית המדרש, והלכות צניעות של היום רחוקות מעולם התלמוד.
רבי אליעזר מבייש את האישה. בנו, הורקנוס, אינו קובל על הלבנת הפנים, אלא על כך שכתוצאה מהתנהגות אביו הוא יפסיד את כספי המעשר של אישה זו. בתגובה, מחמיר אליעזר את עמדתו המיזוגנית וקובע: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" - שעולם התורה יחרב, אומר אליעזר, ואני לא אלמד תורה לאישה. פניית התלמידים בסיום האגדה, מעידה ששאלת הגברת הייתה ראויה.
ומה אני לומדת מכל זה? שכולנו מועדים לטעות. רבי אליעזר טעה טעות חמורה ביחס לנשים, וכך טעו גם בני דורו. וכיוון שאיני גדולה וטובה מהם, אני צריכה ללמוד ממעשה זה צניעות וזהירות.
ועוד אחת קטנה
"לידיעתי הובא מיזם חשוב מאין כמוהו – איסוף כספים לשיקום הידידות ומרכז
מפגשים בכנסייה השרופה בטבחה. אנא תרמו כאן למען ההצהרה, למען האחווה האנושית. שנרבה שלום בעולם.
שבת שלום!
