סיפורם של "יהודי החצר": "הגדת פראג" הגיעה לישראל
"הגדת פראג" מזכירה את מעמדם הרעוע גם של היהודים המצליחים ביותר - "יהודי החצר, ואיוריה מספרים את הגירוש וההיטמעות. לראשונה בישראל – שני פריטים נדירים, שמאחוריהם חלק קטן מסיפורו של העם היהודי
לראשונה בישראל – שני פריטים נדירים, שמאחוריהם חלק קטן מסיפורו של העם היהודי: "הגדת פראג" מראשית המאה ה-18 שופכת אור על תופעת "יהודי החצר", והפריט העתיק והמרגש של סידור כרוך עם תהילים, מצליח לרגש בשל גילו: למעלה מ-500 שנה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
תערוכת הקבע המחודשת של מוזיאון העם היהודי - "בית התפוצות", שנפתחה חגיגית בשבוע שעבר – נאלצה לשדרג את סידורי האבטחה והביטוח בעקבות שני הפריטים הנדירים, וכן לגבש הסדרי אבטחה ובקרת אקלים אשר שולבו ב-2,200 המטרים של האגף החדש.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- אופנה: הפאשניסטים החרדים לא עוצרים בשחור
- קליפ: התפילה של כולנו: תפילה לשלום המדינה. מרגש
- סינגל: "השכיבני לשלום": תפילתה של הנרצחת הפכה לשיר
- טלוויזיה: מתגעגעים לאמא: "אני לא כועסת על אלוקים "
- אלבום: ישי ריבו: "אין לי מעריצים, אני לא מייקל ג'קסון "
- סרט: הקיבוץ גירש, המשפחה התרחקה: "מי יאהב אותי עכשיו
?"
את "הגדת פראג" קיבל מוזיאון העם היהודי, "בית התפוצות", מקרן משפחת צוקר שירשה אותו. ד"ר אורית שחם-גובר, האוצרת הראשית של המוזיאון, מספרת בהתרגשות על פריט נדיר וייחודי ביופיו ובגודלו החריג. ההגדה של פסח יוצרה על ידי משפחה יהודית, שהייתה חלק מחצר הממלכה האוסטרית, עד שנמלטה מווינה עם גירוש היהודים מהמדינה.
"באותן השנים הייתה באירופה תופעה המוכרת בשם 'יהודי חצר'", מסבירה ד"ר שחם-גובר. "יהודים ששימשו כיועצים, שרי אוצר או מלווי כספים שסייעו במימון משטרים ומלחמות. אך מאחר והם לא יכלו להפגין את עושרם בפומבי, או לבנות בתים מפוארים לפני האמנציפציה (כתב הזכויות), הדרך היחידה להפגין את יכולותיהם הכלכליות הייתה למלא את הבתים בחפצי נוי והדר ייחודיים של יודאיקה יהודית".
"באותה התקופה חזרו כתבי היד לאופנה, בתור מאפיין חברתי של יהודי החצר", וכך 300 שנה אחרי המצאת הדפוס, חזרו לעצב כתבי יד מפוארים ומאוירים כהפגנת יכולת כלכלית – סמל הסטטוס של "יהודי החצר".
המסמך המחקרי המתלווה לפריט שהוכן על ידי ד"ר אוולין כהן, מזהה את האמן שאייר את ההגדה כאמן יהודי מוכר בן התקופה, בשם שבתי (שעפסל) אווירבך. לפי הכתוב בשער ההגדה, אף הוא גלה מווינה כמו משפחת ורטהיימר, שהייתה בעלת ההגדה.
"בת הים" שהתגיירה
"הגדת פראג" מתייחדת בהיותה כתב היד המאויר הראשון והקדום ביותר מבין 500 כתבי היד, פרי
עושרם של "יהודי החצר". לדברי שחם-גובר, "מצבם של אותם 'יהודי החצר' לא היה יציב, ורובם סיימו את חייהם תחת הגיליוטינה, מאחר שאת הכסף שהולווה - צריך היה גם להחזיר, והמלכים היו פחות מעוניינים לעשות זאת".
ההשפעה האירופית על איורי ההגדה ברורה למתבונן. כך, למשל, מאוירות בתולות ים מעל "הא לחמא עניא", לצד איורים תנ"כיים האופייניים לסגנון האמנות הנוצרית-הולנדית. סצנות ציד שונות מככבות בה אף הן לצד תיאורים מהאקטואליה של יהודי התקופה, כמו גירוש יהודי אוסטריה מהממלכה; אותו גירוש - או "יציאת מצריים" - שאילץ ככל הנראה גם את משפחת ורטהיים לנטוש את ביתה, ולעבור לפראג.
ד"ר שחם-גובר מציינת כי אמנות יהודית מאז ומעולם מושפעת ומתכתבת עם תרבות הסביבה. "לא המצאנו כלום בשטח הזה, פשוט גיירנו מוטיבים", היא אומרת. "אפילו סמלים יהודיים, לכאורה, כמו דגים, אריות או כתרים - הגיעו בחלק מהמקרים גם הם מתוך הסביבה הלא יהודית. אז בת ים? אם היא מופיעה בהגדה, היא בטוח גיורת", היא מוסיפה בחיוך.
זה אינו הפריט היחיד שמאתגר את הדימוי הקונבנציונלי על אמנות יהודית. "על תקרת בית הכנסת מחודורוב, פולין, מהמאה ה-17, המופיעה בתערוכה החדשה - מאוירים חד-קרן, קוף, דובים ועוד. אפשר לייחס את זה להשפעות קבליות, אבל חד-קרן? זה לא הכי יהודי. מצד שני, זו תופעה של ממש. יש 120 בתי כנסת שעוטרו בסגנון דומה ברחבי פולין באותה התקופה, אז זה בסופו של דבר, זה לגמרי כן 'יהודי'".
תהילים וסידור שמצליחים לרגש
הרקע האמנותי המשותף בין הסביבה היהודית לנוצרית שהקיפה את הקהילה, מגולמת גם בסידור האיטלקי - הפריט השני, לצד ההגדה, שהפך לגאוות תצוגת הקבע המחודשת. למעשה, מדובר בשני חיבורים מאוחדים עם כריכה מרהיבה המצופה קטיפה וריקועי כסף: האחד, סידור תפילה לימות השנה, והשני ספר תהילים.
על שניהם מופיעה השנה: 1587, והמקום בו הודפסו - ונציה, בידי
מוציא לאור מקומי בשם ג'אבאני דה גארה. במהלך המאה ה-17 נוספו לסידורים ולכריכה המכילה את שניהם, ככל הנראה, לוחיות, הקדשות ואיורים. למשל, יהודית המחזיקה את ראש הולופרנס, והמונוגרמה של העיר פרנקפורט א-מיין. לדברי ד"ר גובר-שחם, מדובר בפריט בעל ערך היסטורי משמעותי ביותר בעיקר בשל גילו.
"זו פעם הראשונה שיש בתצוגת קבע בבית התפוצות מוצגים בסדר גודל כזה. את חלקם קנינו, ואת חלקם השאלנו לטובת קהל המבקרים. בסופו של יום, אנחנו יכולים כל חיינו לדמיין את העבר, אבל לא נצליח להיות שם גם לא רגע אחד. אך המוצגים האלה שהיו שם, מאפשרים לנו בצורה כלשהי לגעת בו".
