שתף קטע נבחר

 
צילום: Gettyimages

רב מול פני השכול: כשלא יכולתי לנחם

יהודי התפוצות מעריצים את צה"ל, אבל עבור הרב אבי וייס, מהרבנים הבולטים בארה"ב, הפך הכבוד הזה לאישי לאחר שבתו עלתה ארצה ונכדיו התגייסו. ואז פרץ מבצע "צוק איתן", והרב הגיע להיות עם משפחתו, והשכנים בדלת ליד איבדו את היקר להם מכל, יובל היימן: "כשהייתי צעיר, חשבתי תמיד שתפקידי כרב בעתות כאב הוא למצוא נוסחה שתסיר את החשיכה. עם השנים, הבנתי שלעתים - כמו במקרה של יובל - זה בלתי אפשרי"

במשך שנים הייתה לי הזכות להוביל עשרות עצרות תמיכה במדינת ישראל. בכל הזדמנות צעקתי בהתרגשות: "אשרי העם שיש לו צבא, וצבא מוסרי כצבא הגנה לישראל". עבורי, היהודי הקדוש ביותר הוא מי ששרת בצה"ל. כבן לאב שהוכה על היותו יהודי בעיירה אושוויינצ'ים שבפולין, אני מבין באופן אישי את הסכנות הכרוכות בחוסר היכולת להגן על עצמנו.

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

 

לקיומה של מדינת ישראל - מדינה ריבונית, עצמאית ובעלת כוח - מצטרפים אתגרים לא פשוטים. ולמרות זאת, הצבא שלנו בישראל הוא חזק, ובעל אתיקה של טוהר הנשק שאין דומה לה בשום קנה מידה בעולם.

 

עוד על יום הזיכרון בערוץ היהדות:

 

בשנים האחרונות הפך הכבוד שאני רוכש לצבא הגנה לישראל לאישי: מאז עלו בתנו אילנה ואישה מייקל, וילדיהם משרתים בצה"ל, הפכתי להיות סבא-צבא. זה עניין אחד לדבר על צה"ל, וזה עניין אחר לגמרי כאשר בני משפחתך משרתים בו.

 

"למה מיהרת לבוא, יובל? למה מיהרת"

הרגשתי את זה בצורה העמוקה ביותר בקיץ 2014, בזמן מבצע "צוק איתן". באותם הימים ביליתי עם אילנה, שהייתה בכל דקה של עירות - כשאכלנו, כשנסענו, כשעשינו קניות - "על קוצים", בערה מדאגה לילדיה המשרתים בצבא, חרדה לכל החיילים והחיילות המגנים על המדינה.

 

 (צילום: עפר מאיר) (צילום: עפר מאיר)
(צילום: עפר מאיר)

 

בימות מלחמה אמהות של חיילים יוצרות קשר חזק ביניהן. הן מדברות, כותבות מסרונים זו לזו, מחזקות ומעודדות האחת את רעותה - שהכל יהיה בסדר. אבל לא תמיד זה מצליח. וכך, הרגע הקשה ביותר עבורנו במבצע "צוק איתן" היה כשאילנה שמעה שיובל היימן, בנה של שכניה - נפל בעת מילוי תפקידו.

 

לעולם לא אשכח את מילותיה של זוהרה, אמו של יובל, כשספדה לבנה לפני הקבר הפתוח בהר הרצל בירושלים: "יובל, בני, בכורי, הלוואי והייתי מתה במקומך. עשרים שנה וחודש נהדרים; שנים של צניעות, ענווה ומצוינות. שנים שבהן לא היה יום אחד שלא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך; כל יום, כל יום. המילים האחרונות ששלחתי לך, ושראית, היו: 'תישן טוב, אהובי'. ענית: 'הכל בסדר, אמא, אתקשר מחר'. ואני מחכה למחר. אחכה כל חיי".

 

בבקשה-בבקשה, היא אמרה לנוכחים בלוויה, כשאתם באים לנחם, אל תעמדו בפתח הדלת. היכנסו, בואו נאמץ זה את זה ונתחבק.

 

סבא-רבא של יובל היימן נהרג במלחמת העצמאות, בשנת 1948. הוא השאיר אחריו את בנו יהודה (סבו של יובל מצד אביו) - יתום, והוא רק בן שנתיים. כשדיבר יהודה בדמעות בהלוויה, הוא דמיין בקול את אביו מקבל את פניו של יובל בגן העדן, ושואל: "למה מיהרת לבוא, יובל? למה מיהרת?"

 

האב השכול ניחם את נכדי הלוחם

במהלך השבעה דאגו אילנה וחברותיה להביא לבית משפחת היימן ארוחת בוקר. כשנכנסתי עימה לבית האבלים, הכרתי מיד את סבו של יובל מצד אמו, פרופ' יוסף טובי. לא לקח לנו זמן רב להתחבר מחדש; הוא היה פרופסור אורח בישיבה יוניברסטי - סטרן קולג' לנשים, במהלך השנים שבהן לימדתי שם. כששהה בפריז לצורך השתתפות בכנס אקדמי, התבשר בבשורה הנוראה על מות נכדו - יובל.

 

הרב אבי וייס (צילום: ג'יי בר-דוד) (צילום: ג'יי בר-דוד)
הרב אבי וייס(צילום: ג'יי בר-דוד)

 

אילנה חיבקה את זוהרה. ניסיתי לדמיין על מה הן חושבות. אני חושב שאילנה ניחמה את זוהרה, וזוהרה איחלה לאילנה שילדיה יחזרו בשלום הביתה. לעולם לא אשכח את החיבוק הזה.

 

במהלך אותו שבוע חזר נכדי, בנה בכורה של אילנה, מן החזית, מעזה, לכמה שעות. למרות עייפותו הלך גלעד לביקור ניחומים בבית משפחת היימן. משה, אביו של יובל, חיבק אותו. יכולתי לשמוע את משה לוחש לתוך אוזנו של נכדי, "כשאתה שם, היה מוכן! היה מוכן, היה כמו פנתר, היה על המשמר".

 

דמעתי. הנה אב בייסורים עמוקים, ימים אחדים לאחר שאיבד את בנו, מדרבן את נכדי להמשיך, להיות חזק, להיות מוגן ולנצח.

 

זו לא אמורה להיות דרך העולם

במהלך השבעה הקשבתי למשפחתו של יובל ולחבריו, למדתי על חייו. כבר כבחור צעיר הוא היה אדם שחושב לעומק. הוא למד בישיבת "מעלה גלבוע", הייתה לו חברה, והוא כתב בצורה עמוקה על החיים, על יהדות, על אמונה, על מחויבות לגאולת עם ישראל ולגאולת העולם.

 

מיד לאחר השלושים ערכנו טקס הנצחה ליובל בבית הכנסת שלנו ב"בית", בריברדייל, ניו-יורק. במהלך הטקס דיבר פרופ' טובי ופתח לנו צוהר לחייו של יובל: "אם הייתי צריך לסכם את נפשו במילה אחת, הייתי אומר: אהבה - האהבה לאדם אחר, האהבה למולדת, האהבה לאל. יובל היה שפע של זרמי אהבה שיוצאים מנשמתו, ומעשירים את חייהם של הסובבים אותו".

 

זו לא אמורה להיות דרך העולם. הורים לא אמורים לקבור את בנם; סבים לא אמורים לקבור את נכדם. אבל ארבעת הסבים והסבתות של יובל נאלצו ללוות את נכדם. אני לא מפסיק לחשוב על המילים של זוהרה בלוויה: "זמן קשה מצפה לנו. תפילתי היא שנלמד לחיות עם המוות שלך באהבה, לא בכעס; שנשמח על מה שהיה, ולא נכאב את מה שלעולם עוד לא יהיה".

 

מילותיה מזכירות לי הרהורים שכתבתי על המוות. כשהייתי צעיר, חשבתי תמיד שתפקידי כרב בעתות כאב הוא למצוא נוסחה שתסיר את החשיכה. עם השנים, הבנתי שלעתים - כמו במקרה של יובל - זה בלתי אפשרי.

 

כך חיברתי מעין מדרש עכשווי על החיים לצד האובדן:

 מָשָׁל, לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ חֶדֶר חָשׁוּךְ וְנִתְקָל בדְּבָרִים המְּפֻזָּרִים בחֶדֶר.

בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנָס לַחֶדֶר -

הוּא לוֹמֵד להכיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר היכן בְּדִיּוּק מונחים הַדְּבָרִים.

וְכָךְ נִתְקָל בָּהֶם פָּחוֹת וּפָחוֹת,

עַד שֶׁמַכִּיר אֶת הַמָּקוֹם החשוך הֵיטֵב

וְלֹא נִתְקָל עוד בדָּבָר.

כך הַמָּוֶת -

חשוך הוא המוות ואִי אֶפְשָׁר לְגָרְשׁוֹ.

אֲבָל אֶפְשָׁר לִלְמוֹד אֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ ולִחְיוֹת

בתוך הַחוֹשֶׁךְ הַזֶּה.

 

הדרך לחיים רצופה בכאב

היום שלאחר הפסקת האש במבצע "צוק איתן" היה תשעה באב. רציתי מאוד לעלות לקברו של יובל. הלכנו יחד - חתני מייקל ואני. אפילו ממרחק יכולתי להבחין שיובל טמון בסמוך למקס שטיינברג - חייל בודד אמריקני, משה מלקו - יהודי ממוצא אתיופי, ודמיטרי לויטס - יהודי ממוצא רוסי.

 

חשבתי לעצמי, כיצד יהודים מכל העולם - אמריקה, אתיופיה ומה שנקרא פעם ברית המועצות - חברו יחדיו להגן על הארץ לצדם של צברים, ילידי הארץ, ולמסור את נפשם על שלומה של מדינת ישראל ושלום אזרחיה. התפללתי שקיבוץ הגלויות הזה יתגשם בחיינו ולא במותנו.

 

נזכרתי באגדת חז"ל על אב ובן שהלכו יחדיו בדרך. "נתייגע הבן, אמר לאביו 'אבא, היכן היא המדינה?' אמר לו 'בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך - הרי המדינה קרובה לך'" (ילקוט שמעוני, מדרש תהילים תרפ).

 

היהדות היא דת הדוגלת בעיקרון של "ובחרת בחיים" - אבל הדרך לחיים לפעמים רצופה בכאב, ואפילו במוות. בהיסטוריה שלנו היו מי שהקריבו את חייהם כדי שמדינת ישראל תמשיך ותתקיים, וכדי לאפשר ליהודים לחיות בה.

 

אין די מילים היכולות לנחם את משפחתו של יובל. הכאב ממשי וצורב, ואת הריקנות שנפערה אין, וכנראה שלא תהיה, דרך למלא לעולם. אבל מעומק לבי אני מקווה שסביו וסבתותיו של יובל: מלכה ויהודה, צביה ויוסף; אחיו ואחיותיו - ארבל, אשחר ואלומה; והוריו - משה וזוהרה, ידעו - שאלפים כמוני בעולם, אנשים שמעולם לא פגשו את יובל - מושפעים לנצח ממורשתו, מהוראתו, מאומץ ליבו, ומרגישים לעולם אסירי תודה על הקרבתו עבורנו.

 

הלוואי שמשפחתו של יובל תרגיש תמיד שיובל עומד שם לידם, טופח על כתפם, ומראה להם, לנו ולעם ישראל כולו - את הדרך.

 

הרב אבי וייס הוא מייסד בית הכנסת "הבית" בריברדייל, מייסד ישיבת "חובבי תורה", ומייסדר ישיבת מהר"ת.

 

הדברים תורגמו על ידי רבה ד"ר ענת שרבט , חברה בצוות הרבני בבית הכנסת ה"בית", מתוך ההקדמה לספר זיכרון לזכרו של יובל היימן הי"ד, שנפל במבצע "צוק איתן".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עפר מאיר
יובל היימן ז"ל
צילום: עפר מאיר
מומלצים