אבות גאים? אבא שבשמים גאה בכם

שלוש תמונות ומחויבות אחת

תמונה ראשונה – ילד מוקף בגברים אוהבים:

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת קרח

לכל הטורים של רוחמה וייס

לימים גדלה בתי, והלכה לגן השיקומי בירושלים. באחד הערבים קבלתי שיחת טלפון: "שלום, קוראים לי רובי. הבן שלי בגן עם הבת שלך, והוא רוצה לבקר אותה". כשראיתי את העיניים היפות והחכמות של האורח הצעיר, ואת המשקפיים עם המסגרת הצבעונית והאופנתית, זיהיתי את הילד המטופח מהמסעדה, ומיד אמרתי: "אז אתה האבא".

יש המון סיבות טובות לחמוק מאחריות, ורק סיבה טובה אחת לקחת אותה - יראת אלוהים. הרב אברהם יהושע השל היה יכול להסביר לכם (עטיפת הספר "אלוהים מאמין באדם")

כך זכיתי להכיר ילד חכם וטוב לב שיש לו שני אבות שמנהלים זוגיות ארוכת ימים ומעוררת התפעלות, אח ואחות וגם אמא. וכל מי רוצה חלילה וחס לדבר בגנותן של משפחות חד-מיניות, מוזמן לפגוש במשפחתו של רובי.

גם התמונה הזו התרחשה לפני שנים רבות, עוד לפני שהרב האורתודוכסי, רון יוסף, יצא מהארון.

בעקבות טור שכתבתי בעניין "משכב זכר", הזמין אותי הרב רון להנחות מפגש לימוד של ארגון הו"ד (הומואים דתיים).

נסענו מירושלים ברכב שעבר בין ישיבות ותיקות, ואסף בהיחבא את חברי הארגון. במהלך הנסיעה ניסיתי להבין את בחירתם להשתייך לעולם שמקיא אותם, ואת אופני ההתמודדות שלהם עם איסור "משכב זכר". מקום המפגש נשמר בסוד, ונכחו בו כמה עשרות גברים (ואני). התרגשתי מהאפשרות להתבונן מהצד ברגעי החירות שהם השכילו לארגן לעצמם, בחיבוקים, בנשיקות ובשמחת המפגש של הגברים חובשי הכיפות.

בתחילת הלימוד נפל לי האסימון, ואמרתי להם: "אתם יודעים, אם לא הייתם הומואים, לא הייתי יכולה ללמד אתכם תורה, שהרי הרבנים שלכם לא מוכנים להכניס אותי לבתי המדרש שלהם. הסיבה שאתם לא מדירים אותי, היא שמדירים אתכם, יש בינינו ברית של מודרים".

לפני שש שנים בערך, שיחת טלפון:

- "שלום שמי זהורית, קראתי דברים שכתבת ואני רוצה שתערכי את טקס הנישואין שלנו".

- "תודה על המחמאה. אבל אני לא עורכת טקסי נישואין. ואני גם זייפנית איומה, כך שלא כדאי לכם".

- "לימור, בת הזוג שלי, ואני חשבנו... ובגלל שאני אורתודוכסית... והדברים שאת כתבת על ההלכה..."

- "אה... זה טקס של שתי נשים. אז בטח. כלומר, אם אתן עדיין רוצות אותי. זו מצווה ואני באה".

כך זכיתי להכיר זוג נשים שבחרו להקים בית נאמן בישראל. מכל החוויות נחרטה בלבי תמונת הסיום. ברגע בו תם הטקס, פצחו כולם בשירת: "שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד". זו הייתה השירה האמיתית והמרגשת ששמעתי מאודי. זו הייתה תפילה זכה.

אלו שלוש תמונות מהאלבום הפנימי שלי, האוצרות בתוכן רגעים של משפחתיות ואהבה. אלו שלוש תמונות המתרגמות את המחויבות המוסרית לקהילה הלהט"בית, למחוייבות אישית.

"מדוע תתנשאו?"

בעולם חוגגים את חודש הגאווה, ובבתי הכנסת קוראים את פרשת "קרח". קרח הוא "הגיבור הרע" של התורה. הוא מעיז פניו במשה ובאהרון, וממריד נגדם מאתיים-וחמישים ממנהיגי הקהילה. קרח הוא בלי ספק "הילד הרע" של הממסד, אבל אין בכוחה של עובדה זו לבטל את צדקת טענתו: "ויִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יהוה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז, ג').

הנהגה היא לעולם מיעוט ששולט על הרוב

האמת העירומה הזו ניצבה במרכז החדר בו למדתי תורה במפגש של חברי הו"ד. נשים ולהט"בים,

ועוד כהנה וכהנה דחויי הממסד (הדתי-אורתודוכסי, במקרה זה), הם בוודאי רוב החברה.

חבורות הגברים הרבנים המבקשים "להעמיד אותנו במקומנו" הם המיעוט, שבעשותו כן "מתנשא על קהל אדוני". אלא שהם מצליחים לשכנע מספיק אנשים שהם נושאי דבר האלוהים, ובחירתם לדכא אותנו היא על כן רצון האל (להסכמה זו שותפים גם החילונים בישראל, המעניקים להם שררה ומשכורות).

קרח הוא המנהיג שהעז לסמן את הסכנה המוסרית הרובצת לפתחו של כל שלטון. קרח לא טעה, קרח כשל.

כשקבוצות השוליים כורתות ברית - חנה מתפללת על קרח

מדרש מפתיע מספר שחנה, אמו של שמואל, העלתה בתפילתה מן השאול את קרח ועדתו: "הייתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת... עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם: 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'" (בראשית רבה, ויחי צט).

יש רגעי חן וחסד שבהם קבוצות מדוכאות מצליחות שלא להינעל בתוך סבלן, ורואות את סבלו של הזולת. ברגעים אלה הן יכולות להתאחד ולרענן את הסדר החברתי הקיים. המאבק הפמיניסטי והמאבק הלהט"בי (בשילוב ידיים עם יתר הקבוצות הסובלות מדיכוי ממסדי) חייבים לצעוד יחד.

הרבנים האורתודוכסיים ומצעד הגאווה

בשבוע שעבר פורסמו באתר "כמוך – הומואים דתיים אורתודוכסיים" חמש תשובות של רבני

הציונות הדתית לשאלה "האם מותר ללכת למצעד הגאווה".

השורה התחתונה הייתה אחת ואחידה: לא. והנימוקים נעו בין הטענה שמדובר ב"כינוס שעניינו נטייה משותפת לדבר אסור" (הרב ברוך אפרתי) - לבין התחכמויות לשוניות כנגד השימוש במושג "גאווה": "הרי גם מי שנטייתו המינית היא לבני מינו, לא צריך להכריז על כך בראש חוצות... ישנם דברים שהצנעה יפה להם... אני קורא לקיום מצעד הענווה" (הרב ארלה הראל).

מכעיסים במיוחד היו הרבנים שטענו שהם לא מכירים את מהות המצעד, ומשום כך לא יכולים לפסוק בעניינו: "לא מבוררת אצלי המטרה של המצעד והישגיו, כך שקשה לי להתייחס הלכתית. (הרב יחיאל פאוסט). "קשה לענות על שאלה זו בלי להסכים על דרכי הניתוח של מצעד הגאווה: מה טיבו של מצעד זה? מה הוא מבטא? מבשר? אני לא יודע את התשובות המדויקות לשאלה זו, ועל כן איני ראוי להיות מכריע" (הרב יובל שרלו).

כאילו, מה? באמת קשה לכם לברר מה מטרת המצעד? "גוגל" אחד קצר - ואתם מוצאים את התשובות כולן. אלא שאתם מעדיפים שלא לדעת ולא לספק תמיכה מלאה וחד-משמעית לחברי קהילותיכם הסובלים מדיכוי הלכתי-קהילתי קשה וארוך שנים.

ללכת בראש המצעד - המופת של הרב השל

בשנת 1965 צעד הרב אברהם יהושע השל יד ביד עם מרטין לותר קינג, בהפגנה המפורסמת בסלמה. לאחר ההפגנה אמר השל: "בסלמה הרגשתי כי רגליי מתפללות". הרב השל לא היה חייב להשתתף בהפגנה. הוא יכול היה לטעון שהצרות של "השחורים" אינן צרותיו. הוא יכול היה לדאוג שמא ההפגנה לא תהיה צנועה, ואולי ייאמרו בה דברים שאינם הולמים את דעותיו. הוא היה יכול להיתמם ולומר ש"אין באפשרותו לפסוק הלכה בסוגיה זו, כיוון שהוא אינו יודע מה מטרות ההפגנה ומה אופיה". אבל הוא לא.

הוא בחר לקחת אחריות. הוא בחר להיות לאחד עם המדוכאים של הממסד. יש המון סיבות טובות לחמוק מאחריות, ורק סיבה טובה אחת לקחת אותה – יראת אלוהים. הרבנים האורתודוכסים היו אמורים לצעוד בראש מצעד הגאווה, והם עדיין יכולים לעשות זאת. המצעד בירושלים צנוע ומאופק, ואין ספק שאם יבחרו לצעוד בראשו, ישמחו המארגנים לבוא לקראתם בבחירת אופיו של האירוע. אני עדיין מחכה לרב האורתודוכסי שיאמר: "במצעד הגאווה רגליי התפללו".

ובבית המדרש של הטוקבקים

א. אני שמחה להפנות למקראת תפילה לכבוד חודש הגאווה שהוציאה קהילת "כל הנשמה" – לחצו כאן.

ב. בשבוע שעבר כתב לי משה (טוקבק 20): "לרוחמה היקרה, אכן האורתודוכסים מבדילים בין ישראל לעמים, ובכל מוצאי שבת אומרים זאת. איני בקי מאוד בכל רזי הרפורמה, ואולם לאחר לימוד הספר 'הלכה שפויה' של רב רפורמי (הרב משה זמר ר.ו), למדתי דבר אחד ברור: הרפורמים אינם מקיימים מצוות. הם מקיימים אורחות חיים הנראים להם. אין לזה כל משמעות דתית אלא רק משמעות תרבותית..."

משה היקר, שאלות כבדות משקל הנחת בפתח הטוקבק, ואוכל להתייחס אליהן רק בקצרה. אכן,

היהדות הרפורמית איננה יהדות הלכתית (אם כי יש בה גם שומרי הלכה), אבל מכאן ועד לשתי מסקנותיך: 1. שהרפורמים עושים מה שנראה להם, ו-2. שאין לכך כל משמעות דתית – הדרך רחוקה.

אני לא יודעת מה פירוש הביטוי "מה שנראה להם", אבל אני מנסה לחיות חיים מוסריים. הרפורמה היא תנועה שחרטה על דגלה סוגיות מוסריות. אני אישה דתית, וכמוני חבריי הרפורמים, והרפורמה היא תנועה דתית לא הלכתית. זה על רגל אחת, ואידך זיל גמור.

שבת שלום!