אהבה זה כואב? אלימות מינית בשיר השירים
שנים רבות האמנתי שזו המגילה של שירי האהבה. שנים רבות גם אני לא ראיתי את הבלבול הנורא מכל, את האלימות הנרקמת בתוך שירי האהבה. אנחנו רגילות לזה, חונכנו להרדים את העיניים והלב בכל פעם שבו מתבלבלות אהבה ואלימות
"מי שמביא לי ורד הוא האיש הלא נכון" (תרצה אתר)
ט"ו באב חייב את עיקר כוחו לרשתות השיווק. זה החג בו מנסים לשכנע אותנו שדובי ורוד-פרווה שיוצר בתנאי עבדות בסין, ומחזיק בין ידיו ורדים שנקטפו על ידי פועלים תאילנדים שלא יכולים להתפרנס בביתם בכבוד - מציע מבע אישי של אהבה. ט"ו באב של עשרות השנים האחרונות הוא חג ההופך אהבה לקלישאה, ורגש עדין - לסחורה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אם אתן רוצות לעשות ביום זה מצווה עבורכן ועבור התרבות היהודית, שמרו על האהבה שלכן ועל התרבות שלנו מסיסמאות חלולות ומניצול. אל תסחרו בהן. זה יפה לחגוג את החופש לאהוב, ואפשר להקדיש לכך את ט"ו באב (שהרי הוא מועד "פנוי" שלא זכה לתוכן מוצק), אבל כדאי שנשמור על החג הזה מרכישות ומקלישאות.
האם הייתה אהבה תמימה?
המשנה היחידה העוסקת בט"ו באב, מתארת חג מפתיע (שנשזר בהופעה מפתיעה של יום כיפור). החג מדיף ניחוחות מיתולוגיים (תענית ד, ח): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים... וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך..."
עם כל המסתורין שבמסורת שלפנינו, החלוקה המגדרית ברורה: הגברים בוחרים והנשים נבחרות. הגברים מתפתים והנשים מפתות. הנשים מחוללות בכרמים והגברים שולחים יד ונוטלים את המתאימה להם בזכות הכסף, היופי או הייחוס.
האם אפשר לדבר על אהבה בעולם בו המשימות המגדריות מוגדרות מראש? האם גבר יכול לאהוב אישה שהוא לוקח? האם אישה תצליח להתאהב בגבר שלקח אותה? האם יש אפשרות לאהבה בעולם ללא שוויון?
מחשבות על אהבה וכוח
נדמה שהכול נאמר ביחס לנערי קפריסין, ולמרות זאת, ככל שחולפים הימים נערמות אצלי תובנות על הפרשה המהווה מראה מעוותת של התרבות שבה אנו חיות. עולם פטריארכלי עם חלוקת תפקידים ומעמדות ברורים, הוא עולם שבו מתבלבלות שתי שפות - שפת האהבה ושפת הכוח והשליטה.
שפת האהבה היא שפה של סובייקטים. מהותה באמון הדדי, ובנכונות להיחשף ולחלוק פגיעות וכאב. האהבה מלמדת אותנו להסכים להישען ואף ליפול ולסמוך על הנפש האהובה שתדאג לנו.
שפת הכוח ושפת האהבה הן שפות סותרות, ולכן יש לשאול האם ניתן בכלל לאהוב בתרבות פטריארכלית. אבל גם חברה כוחנית, שולטת ובועלת מתעקשת להתהדר ב"אהבה". בתרבות פטריארכלית גבר יתאהב באישה שמסכימה להיות חלשה יותר ולהיכנע לו, ולעולם לא באישה שמתעמתת אתו, ולעיתים חזקה ממנו. בתרבות של כוח אישה לומדת לאהוב גברים שמכניעים אותה.
הנערים של איה נפה הקיאו עלינו את התרבות השקרנית שספגו. השקרים הקטנים של החיים הפטריארכליים שלנו, המבלבלים ומערבבים (בתקשורת, במוזיקה, בפרסומות) אהבה עם כוח גברי, ומיניות נצלנית עם אינטימיות, התנפצו במועדוני ההפקרות של איה נאפה.
העולם המבולבל ועצוב הזה, הוא העולם שלנו, ומה שהתרחש באיה נאפה היה מזעזע אך לא בלתי צפוי.
המצוקה והאתגר
של הפמיניזם הם להפריד בין האהבה לאלימות. המשימה הזו חשובה לכולנו, נשים וגברים, שכן כולנו סובלים מבלבול העולמות. גברים יוכלו ליהנות משחרור הצורך להיות חזקים וכובשים. הם ילמדו לבטא חולשה ופגיעות ביחסים אינטימיים. נשים ירשו לעצמן להיות חזקות, לבטא דעות ורצונות בצורה ברורה, בלי לפחד שיושלכו בשולי הדרך הזוגית. זאת המשימה של me too, זאת המשימה של המסע הפמיניסטי.
שיא השיאים בשיר השירים
את נפתולי הקשר שבין אהבה לאלימות ניתן למצוא בכמה פסקאות במגילת "שיר השירים". שנים רבות האמנתי שזו המגילה של שירי האהבה; אהבה צעירה שאיננה יודעת מנוח, ובכל זאת – אהבה.
המשותף לכל הקריאות הוא ההבנה שהמגילה עוסקת באהבה, והבנה זו מסמאת את העיניים. שנים רבות גם אני לא ראיתי את הבלבול הנורא מכל, את האלימות המינית הנרקמת בתוך שירי האהבה. אנחנו רגילות לזה, חונכנו להרדים את העיניים והלב בכל פעם שבו מתבלבלות אהבה ואלימות.
הנה אחת הדוגמאות (ה', ב'-ח'): "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי".
זה מתחיל באווירה הכללית של "שיר השירים"
פגישה קצרה המסתיימת בבריחה. הפעם זה האהוב שמגיע עד בית אהובתו ודופק על דלתה. היא לא יכולה להתמסר, ולכן לא תפתח לו את הדלת (גם הסירוב שלה מיני: היא יצאה מהמקלחת, היא עירומה ולא בא לה להתלבש - וגם לא לכלך את הרגליים). ברגע שהאהוב מוותר והולך, מתחרטת הגברת הצעירה ומזדרזת לפתוח את הדלת, אלא שידיה, שסכו את גופה בשמנים, מחליקות על המנעול.
עד שהאישה פתחה – האהוב נעלם. כך זה ב"שיר השירים". אלא שכאן נשזר החוט העבה והגס, גם אם נעלם מהעין, של האלימות. בגוף רחוץ ומבושם, מכוסה ברדיד הלילה שלה, יוצאת האישה לחפש ברחובות את אהובה.
האירוניה של המספר הולמת; היא פוגשת את השומרים הסובבים בלילה בעיר. הם אמורים לשמור על שלום העיר ולכן גם על שלומה. היא כבר פגשה פעם את השומרים (בפרק ג', ואז זה היה בסדר), אלא שהפעם היא נתקלת באלימות המשטרתית. האנשים שאמורים להגן עליה, ואולי אפילו לסייע לה לאתר את אהובה, תוקפים אותה. השומרים מכים אותה. פוצעים אותה. מפשיטים אותה.
ומה קורה עם האלימות הזו? כלום. האישה ואיתה אנחנו, הקוראות, עוברת לסדר היום וממשיכה לחפש את הגבר שלה. כי ככה זה בחיים, שיגרתי, בנאלי, צפוי. את מסתובבת ברחובות בלילה, מבקשת עזרה מהשוטרים - והם תוקפים אותך.
ואם היא הייתה בוחרת להגיש תלונה?
בטח היו שואלים אותה: "מה בחורה יפה כמוך עושה לבד ברחוב באמצע הלילה?" ו"מה לבשת כשזה קרה?" ו"אולי את מדמיינת, כי השוטרים אומרים שהם לא זוכרים כזה אירוע".
בדיוק משום כך, בדיוק כיוון שחברה פטריארכלית מצדיקה ומשתיקה אלימות מסוג זה - האישה לא תתלונן על האלימות שחוותה. יתר על כן, היא אפילו לא תרשה לעצמה לשים לב אליה. היא מתקדמת עם העלילה, ואנחנו איתה. ומי בכלל שמה לב שיש כל כך הרבה אלימות ב"שיר השירים"?
חברה פטריארכלית שמוהלת אלימות באהבה, חייבת להרדים את החושים שלנו. ועכשיו, בעשרות השנים האחרונות, שלגיה מתחילה להתעורר מסיוטי הלילה. נקווה שיהיה לכולנו בוקר טוב.
ובבית המדרש של הטוקבקים
רציתי להתייחס לרבים מהדברים שכתבתן בשבוע האחרון בבית המדרש שלנו, אבל החלטתי הפעם להתייחס בסרטון להופעה המופרדת בעפולה ולמהומה שסביבה.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
