המעמד השקוף: המדינה מפלה את הצעירים
מה משותף למאבק נגד גובה שכר הדירה, למען זכויות המתמחים בבתי החולים ונגד ההתייקרויות בתחום גידול התינוקות? כולם מאבקים סביב צרכיהם של הצעירים בישראל. איך קרה שהמדינה לא ראתה שבני 21-34 הפכו למעמד כלכלי מקופח והאם ממשלת נתניהו השנייה תיפול בגלל הסטודנטית בתחנת האוטובוס
מי שביקר במאהלי המחאה בשבוע האחרון, שם לב אולי לכך שמדובר במחאה ה"צעירה" ביותר בתולדות המדינה, שאינה מחאת סטודנטים. דיירי המאהלים, במיוחד בתל אביב אבל לא רק בה, הם רובם בשנות העשרים והשלושים לחייהם וגם בהפגנות ובחסימות הכבישים רואים בעיקר פנים צעירות.
ההפגנה והמחאה שייכות מטבען לצעירים. הם אינם מטופלים בילדים ויכולים לעזוב את ביתם לימים רבים בהתרעה קצרה, הם עובדים בעבודות פחות תובעניות ובשעות יותר גמישות והציניקנים יוסיפו שבניגוד למבוגרים מהם, הצעירים פשוט מאמינים עדיין שניתן להשפיע על מהלך העניינים באמצעות הפגנות.
אך קיימת גם תמיד האפשרות שהצעירים מוחים כי יש להם בגין מה למחות. בשנות ה-60 של המאה ה-20 מילאו בני דור ה"בייבי בום" את רחובות הערים בארה"ב ובמערב אירופה במחאה על מלחמת וייטנאם, ומה שהם הגדירו כמדיניות חברתית כלכלית שמרנית ומדיניות תרבותית דכאנית.
בין שורשי המחאה אז, ניתן היה למנות את זמנם הפנוי של הסטודנטים ואת רוח הנעורים שפיעמה בהם, אך לא ניתן להתעלם מהגורם הדמוגרפי למחאה: תוך דור, מספר הצעירים המלומדים במדינות הצפון-אטלנטיות יותר מהכפיל את עצמו. הניכור שחשו אותם צעירים כלפי ממשלות שנוהלו על ידי מבוגרים שלא הבינו את שפתם ומנהגיהם ושלחו אותם למות בשדה הקרב למרות סירובם הבולט לעשות כן, הפך לסיר לחץ רותח בשל מספרם הגדול ונגישותם להשכלה ולחידושים.
גם בישראל, המאבק החברתי-כלכלי הנוכחי מנוהל על ידי הצעירים ולא בכדי. דיירי מאהל המחאה בשדרות רוטשילד שייכים, רובם ככולם, לאותו מעמד שקוף של ישראלים בגילאים 21-34 ומעמד זה הוא שהקים את המהומה החברתית, פשוט כי הוא סובל כבר זמן רב ואינו מוצא פורקן לסבלו.
מה שהחל כמחאה על גובה שכר הדירה בערים הגדולות, מקום מושבם של רוב הצעירים, וזכה מיד לתמיכתם של הסטודנטים - המשיך למחאה של הרופאים המתמחים, גם הם בשנות העשרים המאוחרות ושנות השלושים המוקדמות לחייהם. במהרה הצטרפה מחאתם גם של ההורים הצעירים. כל המחאות הללו צומחות משורש אחד - הן נוגעות לצרכים של האוכלוסיה הצעירה בישראל. צרכים שלא זכו עד כה למענה, גם לא מידי הממשלות החברתיות ביותר שהיו כאן.
חוסר המענה מצד המדינה נבע מכך שאיש לא תפש את הצעירים כאוכלוסיה חלשה. עד כה, הם נתפשו כחלשים כלכלית רק במידה שהשתייכו לקבוצת אוכלוסיה שהוגדרה מלכתחילה כחלשה - ערבים, חרדים, עולים חדשים. בניגוד לאכלוסיית הגמלאים, איש אינו פועל בשמם של אזרחי ישראל הצעירים והתוצאות של ההזנחה ארוכת השנים הזאת נראות כעת.
השכר נמוך יותר, הפערים גדולים יותר
עובדה מעניינת בנוגע לחייהם של בני העשרים פלוס בישראל: רובם מרוויחים מעט יחסית לשאר האוכלוסייה העובדת. נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנים 1997-2009 מראים כי שכרם של בני 25-34 בישראל נמוך משמעותית משכרם של מבוגרים יותר.
| שנה | 25-34 | 35-44 | 45-54 | 55-65 | 65+ |
| 1997 | 86% | 107% | 125% | 126% | 122% |
| 1998 | 86% | 108% | 124% | 124% | 107% |
| 1999 | 85% | 107% | 123% | 130% | 141% |
| 2000 | 90% | 108% | 118% | 125% | 121% |
| 2001 | 87% | 109% | 118% | 129% | 125% |
| 2002 | 87% | 109% | 117% | 126% | 106% |
| 2003 | 88% | 109% | 116% | 121% | 135% |
| 2004 | 87% | 108% | 117% | 123% | 130% |
| 2005 | 89% | 108% | 115% | 126% | 119% |
| 2006 | 88% | 107% | 117% | 126% | 110% |
| 2007 | 88% | 110% | 114% | 125% | 119% |
| 2008 | 86% | 109% | 116% | 129% | 110% |
| 2009 | 84% | 113% | 115% | 120% | 112% |
מתוך: סקר הכנסות 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
זו, כמובן, תופעה טבעית ביותר. בשנות העשרים בני אדם עדיין לומדים, עוברים הכשרות שונות, מחפשים את מקומם בשוק העבודה וצוברים ניסיון ובכירות במקום העבודה. רק בשנים מאוחרות יותר, הם יכולים לקצור את הפירות של הניסיון הנצבר ושנות ההכשרה והלימוד.
אך בישראל של שני העשורים האחרונים, נוספו לפערי השכר ה"טבעיים" בין צעירים למבוגרים גם פערי השכר ההולכים ומעמיקים בחברה כולה. מהפכת ההיי-טק שסחפה חלקים מהציבור, לצד ההפרטה המוגברת, יצרו כיסי עושר קטנים בבגד הצנוע שהוא המשק הישראלי ובכיסים אלה יש דווקא מקום חם לצעירים, בעיקר בתעשיית ההיי-טק.
פערי השכר בין בני 25-34 לבין עצמם גדולים בהרבה מפערי השכר שבין ישראלים בגילאים מבוגרים יותר. הצעירים מהווים מחצית מהעשירון התחתון ויותר מ-40% מהעשירון השני והשלישי. חלקם בעשירון הכללי יורד ככל שעולים במעלה המדרג החברתי ובשני העשירונים העליונים הם מהווים פחות מ-25%.
בקבוצת הגילאים של 35-54, לעומת זאת, ניתן לראות פערים מתונים יותר. כ-46% מהעשירון התחתון שייכים לקבוצת גילאים זו, חלקם בעשירון עולה בהדרגה עד ל-54% מהעשירון ה-6 ואז יורד שוב עד ל-39% מהעשירון העליון. אצל בני ה55-64 גם כן ישנם פערים חריפים, אך המגמה כאן הפוכה מזו שאצל הצעירים. 4% מהעשירון התחתון שייכים לטווח גילאים זה, לעומת 32% מהעשירון העליון.
הפערים החריפים בין הצעירים שנישאו על כנפי הצמיחה הכלכלית של שני העשורים האחרונים, לאלה שנותרו מאחור מהווים מרכיב חיוני בתבשיל שהקדיח בשבועיים האחרונים. הצלחתם של המעטים מתורגמת לעליות מחירים והצעירים שממשיכים להשתכר מעט נאלצים בשנים האחרונות להתמודד עם סביבה כלכלית אגרסיבית, ומביטים בעיניים כלות בבני דורם שהתברגו לעשירונים העליונים.
| גיל | עד 34 | 35-54 | 55-65 |
| סה"כ משקי בית | 35.6% | 47.4% | 14.5% |
| עשירון תחתון | 49.3% | 46.2% | 4% |
| עשירון 2 | 46.5% | 41.7% | 10.4% |
| עשירון 3 | 40.7% | 46% | 10.5% |
| עשירון 4 | 37.3% | 48.1% | 12.6% |
| עשירון 5 | 34.9% | 52.7% | 9.9% |
| עשירון 6 | 32.4% | 53.9% | 11.5% |
| עשירון 7 | 34.9% | 48.2% | 15.1% |
| עשירון 8 | 30.1% | 48.5% | 18.2% |
| עשירון 9 | 27.1% | 48.3% | 21.2% |
| עשירון עליון | 22.6% | 39.8% | 32% |
צעירים לא נחשבים למעוטי יכולת
אז בני ה-25-34 יצאו לרחובות, מונעים על ידי שכר נמוך שצריך להספיק למרוץ חיים מטורף שבו יש לעמוד במחירים שנקבעים על ידי כוח הקנייה של צרכנים חזקים בהרבה ממך. מובילי המחאה, כמו גם הצופים בה, לא הבחינו בוודאי בכך שדווקא הצעירים הם שיצאו לרחוב כי דווקא הם סובלים מעליות המחירים.
קשה להבחין במעמדם הכלכלי הבעייתי של הצעירים בישראל. התקווה לטיפוס עתידי במעלה סולם השכר גורמת לרובם לסרב באופן עיקש להגדיר את עצמם כמעוטי יכולת, זאת על אף שחלקם הגדול חיים על ספו של קו העוני או אפילו מתחתיו. בשל כך הם יעשו מאמצים גדולים על מנת שלא להתנהג כעניים, ויקריבו לא פעם קורבנות רבים על מנת לשמר סמלי סטטוס של בעלי יכולת.
הם נעדרים גם את המאפיינים התרבותיים הנלווים לשכבות העוני בישראל. הם אינם חרדים וחלקם הגדול גם אינם ערבים. רבים מהם חיים לצידם של בני העשירונים העליונים ורצונם להמשיך לחיות לצידם, במרכז תל אביב, הוא במידה רבה המקור לתסכול שפרץ עתה. הם לא מטופלים בילדים רבים וצרכיהם אחרים.
ההתעלמות ארוכת השנים מהצרכים הללו היא במידה רבה הגורם המרכזי למחאה החברתית האחרונה. השלטון בישראל יוזם מדי שנה מהלכים לא מעטים שניתן להגדירם כ"חברתיים", ותכליתם היא לשפר את נגישותם של מעוטי היכולת לשירותים חיוניים ולהגביר את הניידות החברתית.
אך הצעירים בישראל, כאמור, לא נתפשים כמעוטי יכולת ועד כה הם גם לא תפשו את עצמם ככאלה. בשל כך, המדיניות החברתית בישראל מתעלמת מצרכיהם המיוחדים של עניים אלה ומזניחה אותם מזה זמן רב.
סטודנטים בבאר שבע: האם גם להם מגיעה מדיניות רווחה? (צילום: רועי עידן)
צעירים זה לא רק אוניברסיטה
זה מתחיל במובן מאליו. אחרי זינוק מרשים ומבטיח בין השנים 1992-1996, ההשקעה הממשלתית בהשכלה הגבוהה נמצאת במגמת ירידה והתייצבות. בשנות ממשלת רבין עלתה ההשקעה בחינוך האוניברסיטאי מ-1.57% מהתקציב ל-2.12%. בין השנים 1998 לשנת 2000 היא עלתה שוב מ-1.98% ל-2.39% ומאז היא יורדת ומתייצבת על 2% מהתקציב.
התוצאה המיידית של ההשקעה המועטה בהשכלה הגבוהה היא כמובן שכר הלימוד בישראל, ששיעורו השנתי גבוה מהשכר החודשי הממוצע במשק, זאת בעוד שבמדינות רבות בעולם הוא נמוך יותר או לא קיים כלל. תוצאות פחות נראות לעין הן היעדר משרות אקדמאיות בישראל והמצב ההולך ומחמיר של השירותים לסטודנט באוניברסיטאות, שהחל משנת 2000 החלו לגבות בהדרגה תשלום נפרד בעבור שירותים שניתנו עד אז בחינם (אבטחה, ספרייה, נקודות זכות מסוימות, חדר כושר) וכך העלו בפועל את שכר הלימוד מבלי להעלותו על הנייר.
אבל צעירים זה לא רק אוניברסיטה וזו הטעות הנפוצה. אורח החיים הדינמי שלהם, העובדה שהם מחלקים את ימיהם בין מוסדות לימוד למקומות עבודה ויכולתם לבחור במגורים עם ההורים כפתרון למצוקה הכלכלית הופכים אותם לציבור שיש לו עוד צרכים מלבד שכר לימוד נמוך. כמו תחבורה ציבורית, למשל, או מוסדות תרבות ובילוי.
הצעירים שיצאו לרחובות מוחים אמנם על גובה שכר הדירה שהם משלמים, אך זהו רק הקש ששבר את גב הגמל. את התסכול שלהם לא ניתן להבין מבלי להזכיר לעצמך שבשנת 2011, בישראל אין עדיין רכבת מהירה שעוברת בתוך עיר. לא על פני האדמה ולא תחתיה. ישנה, כמובן הרכבת הקלה בירושלים, אך זהו מפעל ניסיוני ראשון וכושל למדי עד כה.
ההשקעה הממשלתית בתחבורה הציבורית השתפרה בשיעור ניכר בשנים האחרונות, אך גם היום מוציאה הממשלה פחות מ-2% מהתקציב על פיתוח התחבורה הציבורית ופחות מחצי אחוז על תמיכות שונות כמו מימון אוטובוסים בשעות הפסד וסבסוד תעריפי נסיעה. התוצאה המיידית היא שאלה שזקוקים לרכבות ואוטובוסים, כלומר אלה שידם אינם משגת לנסוע במונית או במכונית פרטית, נאלצים לחכות יותר ולהימנע מתנועה בשבתות ובלילות.
הם גם מאחרים, עובדים פחות שעות בגלל הזמן הרב שלוקח להם להגיע ממקום למקום ומוציאים סכומים גדולים על מוניות ברגעי חירום. מצב התחבורה הציבורית – היעדר קווי לילה, היעדר תחבורה בשבתות, היעדר רכבות מהירות במטרופולינים המרכזיים - הוא תוצאה של הזנחה ארוכת שנים. ממשלת נתניהו הראשונה נפלה בגלל הזקנה במסדרון בית-החולים, יתכן שהפעם, נתניהו השני ייפול בגלל הסטודנטית בתחנת האוטובוס. שמחכה ומחכה ומחכה.
סיוע בדיור - רק לחרדים, עולים חדשים ופנסיונרים
ממשלת ישראל גם מתנערת ממחויבותה לצעירים בתחום התרבות, שמתוקצב בסכומים זעומים והאחריות עליו מוטלת בעיקר על השלטון המקומי. השארת תחום התרבות לידי השוק הפרטי והשלטון המקומי יוצרת פערים בלתי נסבלים בין פריפריה למרכז ופערים אלה, לא פחות מאשר אפשרויות התעסוקה, הם הגורם לכך שצעירים מעדיפים לגור באוהל בשדרות רוטשילד ולא בדירה בקרית שמונה.
בהיעדר מדיניות ממשלתית המיטיבה עם הצעירים, הם נאלצים לדאוג לעצמם. המחאה החדשה של הצעירים כבר יצאה לדרך והיא המחאה על היעדר הפיקוח על מחירי מוצרים לתינוקות והיעדר חקיקה מיטיבה לאמהות צעירות (הארכת חופשת הלידה והכרה בתשלום על מטפלת לצורכי מס).
גם כאן הזעם גואה אחרי שנים של התעלמות ממצוקתם של הורים צעירים. חוק חינוך חינם מגיל 3, שחוקק ב-1984, מיושם גם היום באופן חלקי בלבד ומערכת החינוך לגיל הרך יקרה מאוד ביחס לעולם הרחב.
המדהים מכל הוא שגם בתחום הדיור, שעליו יצא קצפם של הצעירים מלכתחילה, ניכרת המגמה לפיה שוכחים מהם כשחושבים על עניי העיר. מדינה ישראל הורידה את גודל ההשתתפות שלה בשכר דירה למעוטי יכולת, מיותר מ-2 מיליון שקל בשנת 2004, ל-1.3 מיליון ב-2012. זו אינה בשורה רעה לצעירים במאהלי המחאה. מלכתחילה, הם לא היו זכאים לסיוע, אלא רק עולים חדשים ופנסיונרים. גם סבסוד ריבית על משכנתא ניתן רק להם ולרוכשים באזורי עדיפות לאומית.
667 מיליון ו-884 אלף שקלים. זה הסכום שהקציב האוצר למשכנתאות מדינה בשנת 2012. מתוך הסכום הזה, 323 מיליון ו-456 אלף שקלים מיועדים לאזרחים ותיקים חסרי דירה, 170 מיליון ו-505 אלף לעולים חדשים, 80 מיליון ו-706 אלף למי שיחליט לרכוש בית באור עדיפות לאומית, והשאר יינתן למי שנופל תחת קטגוריה מעורפלת "סיוע מיוחד". כלומר, למי שייבחרו להעניק סיוע במשרד השיכון המנוהל על ידי תנועת ש"ס.
ההתעלמות המוחלטת ממצוקתם של צעירים בולטת לעין במכרזי "מחיר למשתכן", שאותם רתם כעת נתניהו לתכנית ההטבות שנועדה להרגיע את הרוחות. לא לחינם טרחו מנהלי המאבק לחרות על דגלם "סיוע בדיור ולא רק לחרדים". 60% מהדירות במכרזים אלה, שבהם מתחייב היזם למחיר שבו תימכר הדירה לאזרח ומי שמציע את המחיר הנמוך ביותר זוכה בקרקע, משווקות רק למי שיש לו יותר מ-4 ילדים. זוגות שאין להם ילדים נאלצים להסתפק ב-20% מהדירות בכל פרויקט וזוג או יחיד שלא נרשם ברבנות לנישואים בכלל לא יכול להציע את עצמו כמועמד.
ישנן נסיבות מקלות רבות להתעלמות ארוכת השנים ממצוקת הצעירים. קשה להתייחס לקבוצה של אזרחים כאל יחידת התייחסות כלכלית-חברתית רק מפני שהם בני אותו הגיל, במיוחד זה קשה, כאשר הם עצמם לא מזדהים ככאלה וכל אחד מהם בעצמו מתקשה להודות בכך שהוא במצוקה כלכלית.
אך כל הנסיבות המקלות שבעולם לא ישנו כרגע את המציאות שבה הצעירים בישראל מציפים את הרחובות במחאה על מצבם הכלכלי הרעוע. הם דורשים רפורמה במחירי הדיור, והעלאות שכר לעובדים הסוציאליים ולרופאים, אך מצוקתם מורכבת מהזנחה ארוכת שנים בתחומים יסודיים כמו חינוך, תרבות, תחבורה ותעסוקה ושום פיתרון מיידי שתציג הממשלה לא יפתור אותה. רק שינוי יסודי באופן שבו מתייחסת המדינה לצעירים, ובאופן שבו הם תופשים את עצמם.
כל מי שפקד את מאהלי המחאה יכול היה להתרשם מכך שהמחאה החלה בגלל מצוקת הנדל"ן, אך מהר מאוד היא גלשה למחאה חברתית כללית כנגד עשרות עוולות. ממבט לאחור על שבועיים של מאבק ניתן לומר כי לא מדובר במחאת הנדל"ן אלא במחאת הצעירים. מתמחים, עובדים סוציאליים, שוכרי דירות בתל אביב, אמנים, הורים לילדים קטנים, כולם לוקחים במאבק אחד שתכליתו להזכיר לנבחרי העם כי מדיניות חברתית לא נועדה רק לקבוצות לחץ אתניות. גם בני המעמד הבינוני, חיילי מילואים וסטודנטים, תושבי הערים הגדולות, נמצאים במצוקה כלכלית וגם הם צריכים שהמערכת תעבוד לטובתם.
לפנייה לכתב/ת 
