ואיגדת לבנך: שהם סמיט מספרת חז"ל

שוברת את מחסום השפה

הכל התחיל לפני כמה שנים. סמיט, נישאת על כנפי זיכרונות הילדות המתוקים, הושיבה את בנה

הצעיר על ברכיה, וביקשה להקריא לו את האגדה על המלך שלמה ומלכת שבא. הניסיון, איך לומר, הוכתר ככישלון טכני. הילד לא הבין כל מילה שנייה. כשפתחה סמיט והקריאה "ויהי היום ויעש שלמה המלך משתה גדול", עצר הבן ושאל מה זה "ויעש", ומה זה "היכלו"?

מ"תוש – בעעע", לטקסט ספרותי

התוצאה של עבודת הנמלים הזו היא ספר בן 127 עמודים, המחולק לשלושה חלקים: "אגדות התנ"ך",

"חכמים" ו"מְשלים". כל אגדה מלווה באוצרות קטנים של מידע מעשיר – הצעות למחשבה נוספת (יש או אין אלוהים?) מידע היסטורי בסיסי (מה זה תנאים?) והמון שבבי מידע מעשירים (איך הייתה בנויה התיבה של נח?)

רפרוף מהיר על הספר הצבעוני, ושיחה קצרה עם סמיט, מספיקים כדי להבין שאמנם הספר מיועד באופן רשמי לילדים, אבל נועד לתת מענה לצורך תשתיתי יותר. לאומי כמעט. השם של הספר מעיד אולי על החזון של המחברת שלו – האגדות שלנו. של כולנו. "מתוך שילוב של אנטגוניזם לכל מה שקשור ליהדות, ושיח מאוחר של תסמונת הציונות הגאה – נוצר מצב של הדרה של הטקסטים היהודיים ממערכת החינוך", אומרת בצער סמיט. "המעט שנדגם מתוך המקורות האלה, הם טקסטים מאד לא מושכים. אני זוכרת שלמדנו תושב"ע, קראנו לזה 'תוש – בעעע'. לכתחילה הפכו את זה למשהו שנגוע בדתיות, ולא התייחסו לזה כאל טקסט ספרותי, פילוסופי. כל התדמית של חז"ל, אפילו השם חז"ל, עם הז"ל בסוף, זה נשמע מת. עבש. רקוב. אלו היו האסוציאציות שלי, כילדה".

כאן נכנס בית סבא לתמונה. "לאחר מותה של אמו, הפך סבא שלי מצד אמא מאפיקורס מוחלט – לדתי", סמיט מספרת. "אמא שלי יצאה עם אנטי גדול, ולכן כל מה שספגתי בילדות המוקדמת היה רק מהבית של סבא וסבתא. אני חושבת שזו הסיבה שהייתי שותפה להוצאת הספר הזה. לדברים שסופגים בילדות המוקדמת, יש כוח ששום דבר לא מתחרה בו. זה הופך למשהו מיתי".

כשנח פגש את גלגמש

סמיט מסבירה שרוב הציבור הישראלי סובל מתפיסה שגויה של המקורות שלנו: "רבים חושבים שזו ספרות עממית, כשלמעשה זו ספרות יפה שנהרסה במרוצת הדורות, בעיבודים לילדים שנכתבו לא על ידי סופרים, אלא על ידי גננות שחיפשו מוסר השכל. בחז"ל יש הרבה חתרנות. סיפור טוב הוא סיפור אמביוולנטי, אבל בדרך כלל הופכים את זה לסיפור מוסרני".

בהקדמה לספר הכתובה בכנות ובשפה נעימה, אומרת סמיט שלא יכלה להתאפק מלהוסיף מהרהוריה והשקפותיה. אלו נמצאות בעיקר ב"תוספות" הצדדיות שהופכות את הספר לקסום ועשיר, אבל כמו כל דבר מורכב – גם לכזה שעלול להיות קשה לעיכול לתת-מגזרים מסוימים. סמיט נוקטת בגישה של להגיד הכל, לשים על השולחן - ולתת להורה וילדו להתמודד עם הדילמות שהמידע החדש מעלה. הדבר ניכר בעיקר במקומות שבהם סמיט מוצאת לנכון להזכיר מיתוסים של עמים אחרים שמתכתבים עם סיפורי התנ"ך שלנו. לצידם של המדרשים על נח, למשל, היא מספרת על סיפורי גילגמש בעלי העלילה הדומה.

"הייתה עורכת לשון דתייה מאוד שעברה על הספר, ושאלה למה אני מוכרחה להכניס את הגויים האלה", סמיט מחייכת. "אם הייתי רוצה שכל העם יקרא את הספר, הייתי צריכה לכתוב משהו פרווה, שכל דבר שיש בו בעייתיות אני אוציא החוצה. אבל אז היה יוצא לי ספר של אורי אורבך. אני מכבדת אנשים דתיים, ואני רוצה שיכבדו את דרך החיים שלי: להסתכל בלבן של העיניים בכל מה שקיים בעולם, ולא להעלים. הרי במוקדם או במאוחר נתקלים בזה, לא? זו הצוואה הרוחנית שלי לילדיי. הספר נותן חופש לדילוג, ואני אכבד אנשים שיחליטו לעשות סלקציה".

רגשות אשמה של אמא יהודייה

סמיט אומרת שמי שיכנס לכרטיסיית ה"מועדפים" שלה במחשב, יהיה בטוח שהיא חוזרת בתשובה. "ספרות אגדה, חז"ל, תלמוד, תרגומים, אתרים דוסיים עם דרשות של רבנים", היא מפרטת. "על הדרך גיליתי דברים מזוויעים, עיבודים לילדים בעייתיים מאוד, סרטונים באתר חב"ד ובהם מציגים את סיפור חנה ושבעת בניה בהצגה פורנוגראפית של המוות. רואים שמשפדים בחרבות ופורץ דם. אפשר לראות איך מחנכים ילדים למות על קידוש ה'.

"זה רק חיזק יותר את תחושת השליחות שלי בכתיבת הספר, כי קיוויתי שגם קהל דתי שמחפש העמקה אחרת, ימצא בו עניין. קשה לי עם תרגומים אחרים של היהדות לשנאת זרים. בעקבות המחאה של קניוק שאלתי את עצמי איפה אני ביהדות, ואני מרגישה שהיא חלק ממני. זה יהיה שקרי להגיד שאני מוותרת עליה. הבחירה שלי זה לא לדחות אותה מעלי, אלא להיאבק ביישומים אחרים שלה. לזעוק – 'אל תיקחו את זה לשם!' ואני מקווה שהספר הזה יכול לעזור במשהו".

לפני שפנתה לעבד את האגדות שלנו, הספיקה סמיט לכתוב על גיבורים של עמים אחרים. לדבריה, חלק מהפנייה למקורות היהודיים נבעה מרגשות אשם. "כשכתבתי את המיתוסים, השליחות נבעה מזה שלא מספרים לילדים שהיה גיבור מקביל בתרבות האכדית. הקסים אותי הרעיון שסיפורים צמחו במקביל בתרבויות שונות. הרגשתי שזה מראה משהו על האדם, שהוא אותו יצור בכל התרבויות. בשלב מסוים התעוררו בי רגשות אשמה - שאלתי את עצמי למה אני לא מספרת את הסיפורים שלנו. הגעתי לגיל שאני כבר לא מצפה שמישהו אחר ייקח על עצמו את האחריות הזו.

"חשוב לדעת מאיפה אתה בא, ומי היו אבות שלך. כל הקלישאות האלה – אני מאמינה בהן.

זה מחבר אותנו לחיים חיבור חזק יותר. בכל פעם שהילדים שלי לא יודעים משהו מאבני הדרך של התרבות היהודית, שלדעתי הם היו אמורים לדעת - אני מרגישה בושה. זה כמו חרב שננעצת בי. כשכתבתי את הסיפורים, נתתי לבני לקרוא את כל התדפיסים. לדעתי לא עניין אותו שזה 'שלנו'.

"אני מרגישה שיש דילול כזה בדם. הדם היהודי שלי סמיך הרבה יותר מזה של הילדים שלי. מדור לדור הוא מתדלל. הספר הזה הוא ניסיון להחזיר לו את הסמיכות".