אביב הגיע, פרח בא: מדריך פריחה למטייל באביב

מספרים על גבר צעיר שפנה למומחה ברפואת צמחים וביקש ממנו: "תוכל להמליץ לי על צמחים מעוררי תשוקה?" תשובת המומחה לא איחרה לבוא: "סיגלית, נורית, חרצית, איריס, כלנית, רקפת ועוד... עליך רק לבחור ולהחליט".

עוד על פריחה ערוץ התיירות:

• פריחה עכשיו: הזדמנות אחרונה לראות
• הרוס על האירוס: טיול פריחה מאדום לשחור
• מה יפה היא רקפת על סלע: טיולים בעקבות פריחה
  

בימים אלה של בוא האביב, מתכסים שדות ארצנו כמדי שנה בשנה במרבדים מדהימים מעוררי שיכרון חושים של פרחים בשלל צבעים, כשמאחורי כל שם של פרח מסתתר הסיפור האטימולוגי שלו. על גיזרון מקצת הפרחים - אספר הפעם.

המילה זֵר בכבודה ובעצמה נגזרה מהשורש ז-ו-ר, שעניינו מעגל, והוא אחי השורש ד-ו-ר הקרוב אליו פונטית ומשמעותית. בפסוק המקראי נאמר "וחניתי כַּדּוּר עָלַיִךְ " (ישעיה כ"ט, ג'), כלומר: אציב את מחנה האויב שאשלח נגדך כמו דּוּר, כמו מעגל. מכאן גם השם מדורה שיושבים סביבה. מדור הוא גם חוג (מעגל) של אנשים. גם הדַוָּר קרוי כך, כי הוא סובב מבית לבית ומחלק דברי דואר. המילה זִירָה מציינת אצטדיון עגול, כשם שהמילה זֵר מציינת מעגל של פרחים.

מילות השיר "דבר אליי בפרחים, אהובי" מביאות אותנו אל אורי אסף שכתב את השיר על גבעת נרקיסים קרובה למקום מגוריו, כפר מנחם. יופיו של הנרקיס, ואולי ריחו המשכר, הם שעוררו את המשורר הצעיר להביע את רגשותיו בשיר הנפלא. הנרקיס היה רק הגורם הממריץ לכתיבה, אך ברור שמילות השיר מכוונות לכלל הפרחים.

אל תפספסו את פריחת האביב. שדה נוריות מתורבתות (צילום: אודי רן)

נרקיס - אהבה עצמית חזקה וסיפוק ממנה

סיפור השם נַרְקִיס - ראשיתו ביוון הקדומה, במיתולוגיה היוונית, המספרת על עלם ששמו היה נרקיסוס,

שהיה יפה תואר, אך בניגוד לציפיות הטבע מנער חמודות זה - הוא נודע כאדיש לנערות שחשקו בו. נרקיסוס התנכר לעלמות החן ואף זלזל באהבתה של הנימפה אֶכוֹ, שעל שמה קרוי ההֵד בלשונות אירופיות.

בשל התנהגותו המאכזבת, ששברה את לבותיהן של בנות המין היפה, התערבה אלת הגמול נֶמֶסִיס, שהופקדה על שמירת האיזון של הגורל האנושי, ובזעמה על נרקיסוס החליטה להענישו.

נמסיס. צייר אלפרד רתל (1837)(צילום: אודי רן)

ואכן שמו הסמלי קשור למילה היוונית narke - νάρκη התאבנות. מסיפור זה של הנרקיס נוצר בפסיכואנליזה המושג נרקיסיזם, שמציין אהבה עצמית חזקה וסיפוק ממנה.

התאהב בבבואתו והפך לפרח. נרקיס מצוי(צילום: ד"ר רחלי עינב)

כלנית - פרח שמתקשט כמו כלה

סיפורו של פרח אחר קשור אף הוא לצער ועגמת נפש רבה שהסב "חתיך הורס" לכלותיו. הסיפור המרתק קשור לכַּלָּנִית. השם העברי מעיד על התקשטותו של פרח זה כמו כַּלָּה; צבעה של הכַּלָּנִית, על פי רוב, הוא אדום, אך יש לכלנית פרחים לבנים, סגולים ואפילו כחולים.

גם שמה הלועזי של הכַּלָּנִית - Anemone, כרוך באותו סיפור אהבה עגום, ששורשיו בבבל הקדומה, בתרבות השוּמֶרִית.

זהו סיפור של כַּלָּה שלא זכתה להיות עם אהובה. מן השם כַּלָּה, שהיא כלילת יופי, בא גם שמה של הכַּלָּנִית (והשוו לשם חמנית שנוצר מן השם חַמָּה).

בתרבות שוּמֶר העתיקה, באלף הרביעי לפסה"נ , היה מיתוס על האֵל דּוּמוּז (Dumuzi - שממנו, אגב, שמו של החודש תַּמּוּז). על פי המיתוס השומרי, שהועתק על ידי הבבלים, תושבי אַכָּד הקדומה, דומוז ירד שאולה בכל חצי שנה, ובמחצית השנייה קם לתחייה עלי אדמות. בתקופת היותו חי החליפה אותו אחותו בשאול, וחוזר חלילה.

ירידתו של האֵל שאולה הייתה עילה ונושא לקינות שומריות רבות, בעיקר על ידי כלתו ואמו, וגם נושא זה של קינות הועתק אל המיתוס הבבלי ונתרחב למנהג של קינות נשים על מות אֵלָם החביב. הנביא יחזקאל מסר עדות חיה מבבל על הנשים המבכות את הַתמוז - בפתח שער ה'.

כלילת היופי. כלניות בדרום הארץ(צילום: רועי עידן)

הכל בגלל אדוניס

מורי ורבי הדגול, פרופ' יחזקאל קוּטשר, ציין שליד עכּו מצוי נהר הקרוי בֵּלוֹס, שהוא למעשֹה על שם האל בַּעַל. שמו הערבי הוא, כאמור, נַעֲמֵין. והנה בספר ישעיה אנו קוראים את דברי תוכחתו הקשים של הנביא על עבודת האלילים שהתפשטה בעם: "כִּי שָכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְעֵך וְצוּר מָעֻזֵּך לֹא זָכַרְתְּ עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ" (ישעיה י"ז, י').

רבים מן הפרשנים תהו מהם נטעי נַעֲמָנִים, ששמם התגלגל למיתולוגיה היוונית. אֵלַת האהבה היוונית - אַפְרוֹדִיטֵי, התאהבה בְּאָדוֹנִיס בעת לידתו. היא הבחינה ביופיו, ובפוטנציאל הגלום ביופי זה; לכן מסרה אותו לאֵלַת השְאוֹל למשמרת (למענה) עד שיגדל. זו האחרונה הבחינה אף היא ביופיו, ולא רצתה למסור את הפיקדון. בין שתי הנשים הקנאיות לְאָדוֹנִיס פרץ ריב, וזֵאוּס, ראש האלים, התערב.

הוא פסק כי כל אחת מהנשים תיהנה מאָדוֹנִיס במשך חצי שנה, כלומר חצי שנה יהיה אָדוֹנִיס על האדמה בחברת אַפְרוֹדִיטֵי, וחצי שנה בשְאוֹל. אך המקורות המיתולוגיים מספרים כי פעם בהיות אָדוֹנִיס על האדמה הוא נהרג בשעת ציד על ידי חזיר בר, ומדמו צמח ועלה פרח הַכַּלָּנִית, המכונה אֲנֵמוֹנֶה, שאינו אלא סדר אחר של צלילי השם נַעֲמָן, המוזכר בתנ"ך.

השם המדעי מוצאו מיוונית, ותרגומו "בת הרוח". הוא נקרא כנראה לא על שום הרוחות העזות הנושבות בעונת פריחתו, אלא על שם הנימפה אַנֶמוֹן.

מותו של אדוניס. צייר לוקה ג'ורדנו

מוות בקיץ והתחדשות בחורף

מעשה בזפיר, רוח המערב, שהתאהב בנימפה אנמון. אשתו כלוריס, אלת הפרחים, זעמה וגרמה למותה של אנמון. זפיר זעק לעזרתה של אפרודיטה, אלת האהבה, וזו נעתרה לו והפכה את אנמון המתה לפרח אדום השב לחיים וחוזר ומת בכל שנה.

היוונים קראו לפרח גם בשם אדוניס (השווה דמומית), שאף הוא מתקשר כידוע אל סדרת אגדות שביסודן מוות בקיץ והתחדשות בחורף. מכאן שהכלניות מסמלות את התחדשות האביב וכליה בטרם עת.

בפי הערבים נקראת הכלנית עד היום שקייק א-נעמן, כלומר פצעי נעמן, כאילו צמחו הכלניות מדמו. בזרי כלנית נהגו לעטר את מזבחה של ונוס, ומכאן השם המדעי של מין הפרח - coronaria, שמשמעו עטרה.

הפרחים צמחו מפצעיו של נעמן. כלניות בנגב(צילום: רועי עידן)

רקפת - השראה לכתר של שלמה המלך

אגדה אחרת מספרת על עטרת אחרת, זו של הרַקֶּפֶת. פרח זה נתן השראה לכתר המלכות של שלמה המלך. כששלמה המלך ירש את כיסא דוד, הוא יצא לשדה לבחור תבנית פרח שלפיה ייעשה כתר לראשו. חכמיו יעצו לו לבחור

 ברקפת, ואף הוא התלהב ממנה וציווה את חרשי המתכת להכין לו כתר מלכות בתבנית הרקפת; לפיכך נקראה העטרת שעל ראשו נזר שלמה.

כאשר חרב בית המקדש והכתר נלקח בשבי, כופפו הרקפות את ראשיהן, ונותרו כאלה עד היום. הרקפת היא צמח בר הגדל בנקיקי סלעים. המילה הגיעה ללשוננו מן הסורית - רַקַּפְתָּא. השורש ר-ק-פ קרוב פונטית ומשמעותית אל ר-כ-ב, מה שמרמז כי עלי הכותרת היפים של הפרח רוכבים על טבעת, ששימשה השראה לכתרו של שלמה.

בלטינית של ימי הביניים קרויה הרקפת Cyclamen, ומקור השם בלטינית הקדומה cyclaminos. מילה זו הגיעה מיוונית קדומה κύκλαμινος, שנוצרה מ- κύκλος - מעגל, בגלל הפקעת העגולה. בלשון העממית באנגלית קרויה הרקפת Sowbread - לחם החזיר; וכך גם בצרפתית - Pain de Pourceau, בגלל העובדה שהחזירים אוהבים לטעום את הרקפות.

השראה לכתר המלכים. רקפת מצויה(צילום: לב בוגוסלבסקי)

נורית - פרח שמאיר את עיני רוֹאהו

נוּרִית היא צמח בעל פרחים אדומים, או צהובים כצבע הנוּר, כלומר, כצבע האֵש. במקרא מוזכרת המילה נוּר בדניאל ז', י': "נְהַר דִּי-נוּר"; המקבילה האכּדית היא nunru.

כולנו מכירים את הניב הארמי זִיקוּקִין דִּי-נוּר - ניצוצות של אש, המוזכר לראשונה בלשון חז"ל (ראה חולין קל"ז). בערבית נַארַ - نار - האיר. שם הפרח נוּרִית בארמית הוא נוּרִיתָא, ואכן פרח זה מאיר את עיני רוֹאהו בצבעו היפה, ובעיקר בזכות עלי הכותרת הבוהקים שלו.

צמח בעל פרחים אדומים, או צהובים כצבע הנוּר. נורית אסיה(צילום: אודי רן)

חרצית - פרח שמלכים נקברים איתו

גם החרצית זוהרת בצבעה הצהוב, או ליתר דיוק - הזהוב. השם העברי חַרְצִית הוא של פרח הכְרִיזַנְטֶמָה;

אגב, השם הלועזי של הפרח מקורו ביוונית במילה חְרִיסוֹס - χρυσός - זהב.

לפי אבן שושן, המילה חַרְצִית הגיעה לעברית שלנו מן הפּוּנִית, ולכן ברור שמוצאה הוא שֵמִי, כי הפוּנית הייתה דיאלקט פֶנִיקִי שהתפתח בצפון אפריקה. קרוב לוודאי שהשם היווני לזהב - חְרִיסוֹס, מקורו אף הוא בפֶנִיקִית, שכן הפֶנִיקִים, שהיו יורדי ים, הגיעו במסעותיהם גם ליוון, ואותם מלחים פֶניקים נפגשו רבות בנתיבי הים התיכון עם עמיתיהם היוונים והעבירו זה לזה מילים מלשונותיהם.

זוהרת בצבעה הצהוב. חרצית עטורה(צילום: אודי רן)

צבע חַרְצִית הבר בתקופת פריחתה עז כצבע הֶחָרוּץ, כלומר כצבע זהב נוצץ. השם חָרוּץ - במשמעות של זהב, מופיע במקרא (בספרות המאוחרת): "ותצבָּר כֶּסֶף כָּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת" (זכריה ט', ג'); וכן במשלי ט"ז, ט"ז: "קָנֹה חָכְמָה מַה- טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכֶּסֶף".

נסים קריספיל הזכיר כי במצרים הקדומה גידלו את החרצית כצמח נוי, ובקברים של מלכים ושל אצילים נמצאו פרחי חַרְצִית יבשים. במסורת המצרית הקדומה נהגו בני העם להגיש זרעים ופרחי חַרְצִית לשליטים בצירוף מנחות אחרות, כדי להבטיח להם רוב שפע בחייהם הנצחיים.

הפרח הלאומי של יפן

מין של החַרְצִית הוא גם פרח גן מובהק של המזרח, כמו הוורד של המערב, כפי שצוין באנציקלופדיה העברית. חרצית זו הובאה לאירופה מתרבויות גידול עתיקות שלה בסין וביפן רק במאה ה-17.

עד היום "חַרְצִית עֲלֵי הַתּוּת" היא הפרח הלאומי של יפן. צורת הפרחים שלה מופיעה בסמלי המדינה, ויש חג לפרח הקרוי ביפנית קִיקוּ. בטבע קיים מין חורג של חַרְצִית לבנת פרחים, שפרחיה צהובים במרכז, אך מסביבה כמה דורי פרחים לבנים. אלה נקראים בפי העם מַרְגָּרִיטוֹת.

מי שלא קופץ - צהוב. שדה חרציות(צילום: ד"ר רחלי עינב)

סביון - ששיבה זרקה בראשו

אגדה עממית מספרת, שכאשר נוצרו הפרחים היה הסביון במקורו בעל עלי כותרת קטנים ביותר, עד כי שום פרפר או דבורה לא יכלו להתיישב עליהם, ואי אפשר היה להפרותם.

נתכעס הפרח והחל לרטון בלי הרף על מר גורלו; בעיקר משום ששאר הפרחים לעגו לו. גם כשהגיע אליו מלאך, היה הפרח נרגן והראה כי כל ניסיונות הדבורים והפרחים לסייע לו בהפריה עלו בתוהו. למזלו, אחת הדבורים שמעה את טענותיו והציעה למלאך לאחד כמה מפרחיו הזעירים לחטיבה אחת;

ואכן עצה זו הועילה, ומאז זכה הפרח לנחיתת דבורים ופרפרים עליו, ובא מזור לצרתו. הסביון, שהיה קודם לכן מדוכא, הפך עתה לפרח גאה, וברוב גאוותו הוציא החוצה את לשונות עלי הכותרת שלו כדי להקניט את שאר הפרחים שלעגו לו. כשראה זאת המלאך הגואל החליט להענישו והותיר בחוץ את לשונות עלי הכותרת שהוציא מתוכו - עד עצם היום הזה.

הציצית הלבנה מזכירה שיער של סב. סביונים(צילום: אורן רייס)

ורד - השם ניתן ע"י אליעזר בן יהודה

בעברית מצוי הפועל וָרַד, שמשמעו צָבַע בוורוד; גם בערבית מצויים הפעלים: וַרֻדַ - ورد - נעשֹה ורוד, וכן וַרַּדַ - ورّد, שמשמעו צָבַע בוורוד. פרח הוורד קרוי בערבית - וַרְד - ورد. מקור שמו של הפרח הוא מן הפרסית - Varda, ומשם הגיע לערבית ולארמית - וַרְדָּא; סביר להניח שמן הארמית חדרה המילה לעברית. ליוונית התגלגלה המילה בצורה - rodon - ρόδον , ומכאן השמות רוֹדוֹס - אי הוורדים, וכן רוֹד אַיְילַנְד בארצות הברית.

בגלל יופיו ודמיונו של הוורד לשושנה, הוא נחשב לצמח תרבות וקישוט כבר ביוון הקדומה, ועורר את התפעלותם של משוררי יוון הקדומה. במיתולוגיה היוונית מסופר על אַפְרוֹדִיטֵי, שמיהרה להציל את אָדוֹנִיס הפצוע, ומכיוון שנחפזה, דרכה על שֹיח ורדים, נפצעה ברגלה, והדם שזב ממנה צבע באדום את הפרחים.

הוורד נחשב לצמח קישוט כבר ביוון הקדומה. ורד הכלב(צילום: ד"ר רחלי עינב)

הרדוף - בן משפחה של הוורד

השם ורד קשור גם לשמו של ההרדוף - שיח ירוק-עד בעל פרחים ורודים. השם העברי הרדוף מוזכר כבר בתקופת המשנה והתלמוד במגוון צורות: הרדופני, הירדוף, ארדוף, ארדפנה. שמות אלו הם שיבושים של השם היווני הקדום רוֹדוֹדַפְנֶה (Rhododaphne), שפירושו "ורד הדפנה", כינוי שהוענק לצמח משום שפרחיו דומים לפרחי ורד ועליו לעלי ער אציל ("עץ הדפנה").

מהחיבור בין ורד ודפנה נגזרים שמותיו בכמה שפות אירופיות. השם הערבי דפלה הוא שיבוש של דפנה, והשם הספרדי Adelfa הוא שיבוש מהשם הערבי א-דפלה. מהדמיון בין ההרדוף לוורד התפתחו כינויים נוספים שלו: בפי הערבים בישראל הוא מכונה ורד אל-חמאר (ורד החמור), ובאנגליה הוא נקרא "ורד העמקים".

השם המדעי Nerium נגזר מ-Neros ביוונית, שפירושו לחות, והוא מעיד על סביבתו הטבעית של ההרדוף במקומות לחים. שם המין Oleander מקורו בשם הרומי, והוא נובע מדמיון עלי ההרדוף לעלי זית - Olea.

חיבור של ורד ודפנה. הרדוף הנחלים(צילום: תומי הרפז)

איריס - שמה של אלת הקשת בענן

אחד הפרחים הססגוניים ביותר בארצנו הוא האִירִיס, הידוע גם בשם אִירוּס. בלשון המשנה מוזכר הפרח בצורה אירוס (אהלות ה, א). כיום יש כ-300 מינים של אירוסים; חלקם גדלים בר וחלקם מטופחים לנוי. בלשוננו כיום רווחות שתי הצורות: איריס ואירוס, כשהשם איריס רווח יותר וניתן לבנות המין היפה.

השם אִירִיס מקורו ביוונית ιρις - Iris, והיה זה שמה הנוסף של הנימפה והאלה אִירִידֶה במיתולוגיה היוונית. אלה זו תפקדה כאלת הקשת בענן ושליחת האלים (בעיקר של האלה הֵרה והאל זאוס), שהעבירו באמצעותה פקודות והוראות לבני האדם.

איריס הייתה בתם של תֵּאוּמאס ואלקטרה, מבנות אוקיינוס. מראה הקשת שבאמצעותה שידרה איריס לאדמה את מסר האלים הוא גם שיצר את השם הלועזי IRIS, או בעברית קשתית, לציון חלק העין שמאחורי הקרנית, ושבמרכזו קבוע האישון של העין.

אירוס שחום(צילום: גילי סופר)

שליחת האלים לבני האדם

איריס תוארה במיתולוגיה היוונית כנוהגת בטיול בוקר את מרכבתה של הרה. מרכבתה של הרה הייתה רתומה לטווסים, ומכאן כונה ביוונית הקדומה כל מעגל בהיר כמו זה שמסביב ל"עיניים" שבזנב הטווס איריס.

אירוס ארץ ישראלי(צילום: אודי רן)

הוענק לראשונה לבני האדם לרגלי פסגת העולם

השפעתו המהממת של הפרח הגיעה עד למזרח הרחוק, שם היווה מוטיב דקורטיבי נפוץ באמנות. הוא מופיע בספרי הקודש הבודהיסטיים, בכתבי יד פרסיים, וכן ביצירות טיבטיות ובאבני ירקן של יפן וסין.

עד היום משמש פרח האיריס כסמל של אגודות וארגונים שונים: סמל סיירת הצנחנים הוא האיריס,  אך יותר מכול נתפרסם האיריס כסמלה של החברה להגנת הטבע, שנתפרסמה במאבקה לשימור הפרח והכרזה על שמורות טבע שבהן גדל. בזכות מאבק החברה להגנת הטבע ניצלו מכליה מינים רבים של הפרח, בחלקם אנדמיים.

ג'וי, כלבת הטיולים, בין אירוס צהרון מצוי ושאר פרחים(צילום: זיו ריינשטיין)

יקינטון - פרח שמנציח את אהוב נפשו של אַפּוֹלו

אך יש שם של פרח שהגיבור ברקעו לא ניצל מכליה. זהו פרח היָקִינְטוֹן - הנמנה עם משפחת השושניים. פרחי היקינטון הם דמויי פעמון או גביע. מוצא היקינטון התרבותי הוא מהיָקִינְטוֹן המזרחי, הגדל בר בארצות הים התיכון המזרחי.

אך יש גרסה אחרת, ולפיה הִיָּקִינְתוֹס היה בנו של אוֹיְבְּלוֹס ואהוב נפשו של אַפּוֹלו. יום אחד, כשעסקו השניים בספורט וְאַפּוֹלוֹ הטיל את הדיסקוס, התערב זֵפִירוּס, האֵל של רוח המערב, שגם הוא אהב את היקנתוס, ושינה את כיוון מעופו של הדיסקוס, והדיסקוס, סמל הספורט היווני, פגע בראשו של היקנתוס והרגו.

אַפּוֹלוֹ נדהם, כי הדיסקוס שהשליך הרג שלא במתכוון את אהוב נפשו היקנתוס, ואז החליט להנציח את זכר ידידו. הוא הפך את דמו של היקנתוס לפרח הקרוי יָקִינְטוֹן. השם יקינטון חדר בתקופת יוון העתיקה ללשון חז"ל.

סחלב - פרח שמשמעותו אשכים

ונסיים בשני פרחים הקשורים לאיברי המין, ולא במקרה. הראשון הוא הסַחְלָב - ששמו הלועזי אוֹרְכִידֵיאָה. מקור השם העברי הוא בלשון הערבית. בערבית חֻ'סַת (אַל)תַ'עְלַבּ - خصة الٿعبب - אשכי השועל, כי הפקעות בשורשי צמח הסחלב מזכירות אשכים.

למעשה, העיצור הערבי ص (שמקבילתו העברית היא צ') נהגה בקרב דוברי עברית כס', אך בערבית הספרותית המילה חֻ'צַה - خصّى - מציינת אשכים, ואילו בערבית המדוברת אֲשָכִים - (אל)בֵּידַאת, כמו "ביצים" בסלנג העברי.

גם השם הלועזי - אוֹרְכִידֵיאָה - הוא שם יווני הבנוי מן המילה אוֹרְכִיס - όρχις, שמשמעה - אשכים, והפרח קרוי כך מן הסיבה שצוינה לעיל.

פרח הקשור לאיברי המין. סחלב פרפרני(צילום: אודי רן)

וניל - ניחוח אישה

פרח מפורסם ממשפחת הסחלביים הוא וָנִיל. השם וניל מוכר לנו מתעשיית הגלידה והמשקאות, השוקולד ושאר מיני הממתקים; כל אלה מופקים מהצמח וָנִיל. בצמחים בשרניים טְרוֹפִּיִּים אלו נמנים למעלה מ-90 מינים.

השם וָנִיל הגיע אלינו מן הספרדית. בלשון זוvainilla - נרתיק קטן; תרמיל זעיר. המילה הספרדית היא לשון הקטנה מ-vaina - נרתיק, נדן; ושם ספרדי זה הוא גלגול של המילה הלטינית vagina - נרתיק, המשמש מבוא של צוואר הרחם בגוף האישה.

הווניל קרוי כך בגלל מבנה הצמח, עליו, ובעיקר בשל צורת פריו, שהוא הֶלְקט דמוי תרמיל או נרתיק. הספרדים הם שהביאו במאה ה-16 את הצמח הזה מן העולם החדש.

נרתיק קטן; תרמיל זעיר. סחלבים פורחים(צילום: אודי רן)

הווניל שימש כבר בתרבות הַפְּרֵה-קולומבּיאנית, והאינדיאנים של מקסיקו תיבלו בו את משקאות השוקולד, שהיה גם אחת מתגליותיהם; אך גידולו עולה יפה גם בהרבה ארצות טרופיות אחרות. קוטפים את תרמילי הווניל לפני הבשלתם, ומפיקים מהם את התבלין.

בעברית מכונה הווניל שֶנֶף. מילה זו הושאלה מן הלשון הערבית, שבה שִנְף - سنف - נרתיק, תרמיל (של קטניות); וזהו שם מוצלח, כי הוא תרגום ההוראה המקורית המדויקת של המילה vainilla - בספרדית.

זהו. עכשיו צאו לטבע וחפשו את הפרחים.

• הכתבה פורסמה בגיליון מרס של "טבע הדברים "