המים של נחל ציפורי: תרופת הרגעה נגד השרב
הטרסות וטחנות הקמח שלאורך נחל ציפורי שבגליל התחתון, מעידות על פריון ושפע של המעיינות המזינים אותו, שחלקם נובעים כל השנה. בואו לשבור את החום במי הנחל הצוננים
ציפורי הוא נחל שירד מגדולתו. בעבר היה נחל איתן שנשפך לקישון, וכיום רובו נחל אכזב. בעבר היו על גדותיו ערים חשובות - אושה וציפורי - וכיום הוא מקום של יישובים קטנים שמרבית הישראלים אינם מכירים את שמם.
הטרסות וטחנות הקמח שלאורכו, המספרות גם הן על פריון ושפע, עוטות ברובן צמחי בר ומצהיבות מחרדלים באביב. אני לא יודעת אם נשמתו של הנחל רוצה לגדול ולחדש תפארתו, אבל אני אוהבת את צניעותו ואת התחושה הנעימה של ארץ ישראל הישנה, עם רועי צאן, מטיילים ובדווים מסבירי פנים.
עוד טיולי נחלים בערוץ התיירות:
- נחל שניר: להצטנן במזגן של הטבע
- שביל הבניאס התחתון: ללוות את הנחל עד לירדן
- נחל מורן ונחל נריה: טיול שיסגור לכם מעגל
אל המים
לא רבים הם נחלי האיתן בנוף שלנו, ונחל ציפורי הוא אחד מהם. לא שהמים זורמים בו כל השנה לאורך כל הדרך עד לים, כיוון שבדרך שואבים אותם, אבל עדיין, גם בימינו, אפשר לטבול בחלק מהמעיינות המזינים את הנחל, ולדמיין את התרבות שהתפתחה סביבו.
המעיינות שאוסף הנחל במהלך הזרימה שלו חלקם שופעים כל השנה וחלקם עונתיים. את חלקם הגדול שואבים כאמור לשימוש תושבי האזור. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה השפיעה הכוללת של המעיינות כמעט ארבעה מיליון קוב מים לשנה.
הנחל מתחיל לאסוף את מימיו ממזרח, ממעיינות ציפורי שנמצאים בתחילת הדרך העולה ליישוב ציפורי. סביבם שרידי מבנים ואמת מים וכמה עצי צפצפה. המקום הוא גן לאומי בתהליכי שיקום ובנייה. אנשים לא גדולים במיוחד יכולים לטבול במים בימים חמים.
בהמשך, לאורך נחל יפתח-אל, יובל של נחל ציפורי, פזורים כמה מעיינות, ובמערבו נמצא המעיין הגדול ביותר - הוא עין יבקע, שמחזיק מים כל השנה, ובימות הקיץ אפשר לראות את תושבי הסביבה טובלים בו בעליזות. בעבר היו הזרמות של שפכים לנחל, אולם בשנים האחרונות המים נקיים. רק במקרים של תקלות חמורות במכוני הטיהור מזרימים אליו מי שפכים.
"רחיים של המים"
השנים הרבות שבהן זרם הנחל, זרמי שיטפונות בחורף וזרימות מתמשכות בקיץ, נתנו את אותותיהן על הסביבה. אדמת טרה רוסה חומה-אדומה שנסחפה מכל אגן הניקוז ושקעה בעמק יוצרת את אחד האזורים הפוריים בגליל, ומי שמתכנן לטייל שם בחורף עם מכונית צריך לקחת בחשבון שקיימת סכנת שקיעה; הבוץ שם מחבק ולא עוזב.
- מבשר את החורף: לטייל בעקבות אירוס הסרגל
- "הטיול בטבע הפך לבריחה": המלצות לפינות חמד בצל המלחמה
- עששיות וציפורים: טיולים ופעילויות חינם בחנוכה של החברה להגנת הטבע
- "סוף-סוף כתבה שלא קשורה למלחמה": יצאנו לבדוק את השיפוץ בעין ג'ונס
- "לקח לי הרבה זמן לצאת מהבית": בלוגרית הטיולים חוזרת לשטח, ויש לה גם המלצה לימים אלה
האדמה הפורייה תרמה להתפתחות האזור בעבר, ושרידים ארכאולוגיים מלמדים על כך שגידלו כאן הרבה חיטה ועל כן היה צורך בטחנות קמח.
טחנות קמח, "רחיים של המים" בשפה התלמודית, סובבות וטוחנות חיטה לקמח בארצנו כבר 2,000 שנה - מהתקופה הרומית-ביזנטית ואולי קודם לכן. בתחילה היו רחיים של יד ואחר כך רחיים שהופעלו על ידי בעלי חיים, וכשהכוח שלהם לא הספיק לשפע הגרעינים, נבנו מתקנים המונעים בכוח המים.
שמואל אביצור, איש יקר שכבר הלך מאתנו, התמחה במתקנים חקלאיים בארץ ישראל. עבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לתולדות ניצול כוח המים בארץ ישראל, ובשנים 1955-1953 הוא ערך סקר של מתקני כוח המים בארץ ישראל שאף יצא לאור בחוברת אפרפרה.
הטכנולוגיה הובאה כנראה מאירופה, והותאמה לארץ ישראל. כיוון שכמויות המים בנחלים שלנו מוגבלות, נוקזו המים באמות מים והוזרמו אל תוך ארובה תלולה, ובכוח נפילתם סובבו את אבני הרחיים. על אף הצורך לשאת את שקי החיטה עד לטחנות, ואת הקמח בדרך חזרה הביתה, היה עדיף להשתמש בשירותי הטחנה מאשר לטחון ביד.
התנהלות הטחנות חייבה שעות רבות של המתנה, ועל כן שימשו הטחנות גם מרכז למפגשים חברתיים בדומה לבתי הבד. הרומנטיקה נמוגה עם הופעת החשמל. בכפרים הוקמו טחנות קמח המונעות בדיזל ובחשמל, וטחנות הקמח בנחלים נזנחו בזו אחר זו.
הדרך הנכונה לתור את הנחל
אביצור מונה בחלקו העליון המזרחי של הנחל שמונה טחנות. כולן כנראה חדלו לפעול בתחילת המאה ה-20, בשנים 1904-1908. זקני ציפורי טענו שהן עבדו כל השנה, אולם לפי חישובי הספיקה בנחל נראה שלא הייתה מספיק אנרגיה להפעלה שוטפת.
הטחנות טחנו לאט מאוד, כשלושה-ארבעה שקים ביממה; התורים התארכו, כל חמולה הייתה קשורה לטחנה מסוימת, אבל כאשר היה צריך לחכות בתור יותר מיומיים, השתמשו בשירותיהן של טחנות אחרות שהיו פחות עסוקות.
אהוב עליי במיוחד החלק המערבי של הנחל, בין טחנות הקמח למעיין עין יבקע, טרם הנפילה שלו לקישון, אזור שמשום מה פחות מטויל ולא מתויר. דרכי עפר נוחות משרתות את התושבים המקומיים ואת המטיילים.
יש לאזור ניחוח עז של פעם, בטרסות, בחקלאות ובשלווה. תושבי האזור הם ברובם בדווים, ומסורת קבלת הפנים החמה שלהם נשמרת. איבדנו את הדרך בכפר חלף טבאש, אך הם הזמינו אותנו מיד לקפה ותופינים, והיו נחמדים מאוד. הם גם סיפרו שבכפר מוקם אתר תיירותי שכולל רכיבה על סוסים. עדיין לא ניסינו, אבל ייתכן שעל גבו של סוס זו הדרך הנכונה לתור את הנחל.
טחנת הקמח המונעת על ידי מים האחרונה שפעלה בא"י
הטחנה המערבית ביותר, טחנת עליל, נקראת גם טחונת אל-מרפוקה או טחונת ראס עלי, על שם הכפר הקרוב. ככל הנראה היא הקדומה יותר, והוקמה כבר בתקופה הרומית. במקום שתי טחנות קמח, אחת מתחת לשנייה, והן ניזונו מהמעיין עין יבקע.
מי המעיין הובאו למקום באמצעות אמת מים, וירדו בארובה שעומקה 12 מ'. יש אומרים שהיא העמוקה ביותר בארץ. מי שיחדד מבטו יוכל לראות את שרידי אמת המים לאורך הדרך המלווה את הנחל. הטחנה הזאת מחזיקה גם בשיא נוסף: זוהי כנראה טחנת הקמח המונעת על ידי מים האחרונה שפעלה בארץ ישראל - עד שנת 1946.
כשביקרנו שם, אחד מידידיי, תושב כפר יהושע, ששפמו כבר הלבין, סיפר שהוא זוכר שבא לכאן עם אביו כדי לטחון קמח - זיכרונות ילדות מלפני קום המדינה. שתי הטחנות, שהיו יעילות יותר מאשר הטחנות המזרחיות, טחנו כ-25 ק"ג לשעה; לשמחת בעלי הגרעינים וצוות המפעילים (ארבעה במספר בתקופת הטורקים) שקיבלו מלבד ארבעה עד שישה מג'ידי (או לירה אחת) לחודש, גם את "קמח השוליים" של הרחיים.
הטחנה העליונה נבנתה בשתי קומות והיו לה שתי יחידות פעולה, שני זוגות רחיים לכל קומה. ההערכה היא שיחד עם מי הגשמים בחורף הם יכלו לטחון בין 400 ל-500 טונות בשנה. אלמלא המריבות שפרצו (על פי אביצור) בין שלושת השותפים בטחנה, היא הייתה ממשיכה לפעול עוד זמן מה. בשנת 1955 היו כאלה שחשבו להפעיל אותה שוב, אך הדבר לא קרה. אני ממליצה בחום על ספרו של שמואל אביצור, שבו פרטים פיקנטיים רבים על אותם ימים.
לאכול מהטבע
מערבית לטחנה מתפתל נחל ציפורי בפיתול עמוק מאוד המקיף את הכפר הבנוי על הגבעה המכותרת - ראס עלי ואזור הטחנה. ייתכן שבעתיד תתקיים שם "שביית נחל", והערוץ יקצר את דרכו ויוותר על הפיתול.
אבל כיוון שעדיין הוא לא גילה את קיצור הדרך הוא ממשיך לזרום בדרך הישנה. אולי עוד כמה מאות או אלפי שנים של בליה שיופעלו על הסלע העקשן, והנחל ישנה את מסלולו.
בהמשך, מזרחה, יש טרסות, חלקן עם גידולים חקלאיים, על חלקן צמחיית בר, וכן שדות מעובדים בטרקטורים חדישים לצד דחלילים במשרה חלקית המוצבים בפינה של גינות אוטרקיות. בעיצומו של החורף, המסלול אידאלי לליקוט צמחי בר למאכל הנמצאים כאן בשפע.
ביום אחד אספנו עלים של חלמית לקציצות, פרחי חרדל שהקפצנו עם בשר טחון וטרשנית שרועה לסלט, בכמות שהשביעה 45 איש. כמעט לא נגענו בפיתות שקנינו במאפייה של כעביה, כי היה מספיק אוכל לכולם...
טחנת הנזירים
בהמשך, מזרחה, מגיעים לקומפלקס מרשים נוסף של טחנות קמח ומבנים - טחנת הנזירים. בניגוד לטחנת עליל הנטושה, המאוכלסת בעזים ופרות, טחנת הנזירים והמבנים המלווים אותה מתוחזקים גם היום.
הטחנה הנוכחית הוקמה כנראה במאה ה-16. לאחר כמה מאות שנים, והרבה שקי קמח, היא הייתה זקוקה לשיפוץ, ואז, באמצע המאה ה-19, היא נרכשה על ידי נזירים כרמליתיים ממשפחת שופאני - דרוזים תושבי שפרעם שהיו בעלי הטחנה.
הנזירים שיקמו את המבנה העתיק של הטחנה ואת אמת המים, בנו גשר על נחל ציפורי והתפרנסו מהחכרת הטחנה לבעלי יזמה שסיפקו שירותי טחינת קמח לתושבי האזור. גם הטחנה הזאת הפסיקה לעבוד בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, לאחר שעם הופעת הטחנות המונעות בדיזל ובחשמל הפך השימוש בה יקר למפעילים.
הנזירים לא עזבו את המקום, והקימו בו רפת ואחר כך דיר חזירים. כיום הכנסייה היא בעלת השטח, אבל לא מתגוררים שם נזירים. המקום מוחכר לישראלים שגרים במקום, מטפחים אותו, מגדלים ירקות ומארחים שם קבוצות ואירועים.
ולסיום: פנינת טבע שאסור להחמיץ
אי אפשר לסיים את הטיול באזור בלי ביקור במעיין עין יבקע, שנקרא בפי המקומיים גם ראס אל-עין, הוא המעיין המרכזי של הנחל שזורם ומעשיר אותו גם היום. במוצא המעיין יש בריכה גדולה, חלקה בנויה. הקמת הבריכה מתוארכת לתקופה הרומית, אבל עיקר הבנייה הנראית לעין היא פרי עמלם של הנזירים שהרימו את פני המים כדי להעביר אותם באמת המים לטחנת הקמח שלהם.
המעיין הוא פנינת טבע שאסור להחמיץ, ובסביבתו צמחיית נחל עשירה, נענע, כרפס ועצי דקל, דגיגים וצפרדעים. בקיץ הנחל הומה מילדי כעביה והסביבה, שטובלים בו ומשתובבים. ואם התחלנו את הטיול בפריחת החורף, מתאים לסיים אותו בחום הקיץ - אל תוותרו על טבילה במי הנחל הצוננים, או לפחות עצרו לשתות תה, לאכול כריך ולא למהר...
מידע כללי: נחל ציפורי
המסלול שעברנו ידידותי ברובו. הוא עביר למכוניות (לא רק של מקום העבודה), ומפעם לפעם הדרכים טובות יותר. מסלול נפלא לרכבי שטח, לאופנועים, כמו גם לרוכבי אופניים, לצועדים ברגליהם או לרצי מרתון שמתכוננים לטריאתלון.
נחל ציפורי קרוב ליישובים, אבל גם מבודד מהרעש והנוף של האזורים ההומים. אני תיארתי את הדרך מכביש 70 לכיוון כעביה. אחרי גשם, הדרך מטחנת הנזירים למעיין בוצית ולא מתאימה לכל רכב, ואז כדאי להשתמש בשפע דרכי הנוף שמקיפות את הנחל.
אפשר גם מסלול הפוך ואפשר בגיחות קצרות, למשל לרדת מקיבוץ הרדוף. למרות הקרבה לכבישים ראשיים, כשיורדים לנחל מתנתקים במראות ובאווירה וחשים את ישראל של פעם, ארץ של רועים ועובדי אדמה. וכפי שהזכרתי קודם, התושבים המקומיים נחמדים מאוד, ובכל הפעמים שהסתובבנו שם התקבלנו במאור פנים. לאחרונה יש פיתוח של מוקדי תיירות, מסעדות וטיולים. לכו מהר לפני שכולם יגלו את הייחוד של הנחל ויעלימו אותו.
ד"ר רחלי עינב, Blue Ecosystems, אקולוגית ויועצת סביבתית המתמחה בעריכת תסקירי השפעה על הסביבה וסקרי נוף בבתי גידול ימיים ובבתי גידול יבשתיים.
הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 2013 של הירחון "טבע הדברים "
מתנה לגולשי ynet: מנוי ל-4 חודשים ב-29 שקלים לחודש (במקום 39)
לפנייה לכתב/ת 
