זמן תיקון: בין רחל ולאה - לנשים המוטרדות

מי משתיהן יפה יותר / אימרו דודים: זו או זו?

השאלה הטיפשית והמקוממת בשיר ילדים זה של ביאליק, מככבת ברגעי ההתוודעות שלנו לאחיות רחל ולאה (בראשית כ"ט, י"ז): "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה". ההשוואה, התחרות וההחפצה הנחשפות כבר ברגע המפגש, מספרות את כל סיפור היחסים בין השתיים, סיפור שהוא מהעצובים שידע המקרא.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

שתי אחיות המבלות את כל חייהן בבית אחד ויכולות להיות מקור נחמה זו לזו, מוּבסות על ידי המערכת הרואה בהן אובייקטים לחן ולקישוט, למסחר, לקשרים משפחתיים ולהרחבת השבט. האחיות לא משכילות למרוד, ולו בסתר, בדין הפטריארכיה ותחת ברית אפשרית ביניהן, הן מקיימות תחרות ילודה ונשיאת חן בעיני הבעל.

אין ברית ו(כמעט) אין מילה

בניגוד לשרה ובעיקר בניגוד לרבקה, לרחל ולאה אין דבר מלבד קנאה ותחרות, והן אינן פעילות בחיי המשפחה. שבויות בהחפצה של עצמן הן משתפות איתה פעולה באופן מלא. שיחה אחת בלבד מקיים המקרא בין שתי האחיות, וכולה מרירות, קנאה ומאבק בכורה (בראשית ל', י"ד-ט"ו): "וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי, וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". 

מי אמרה שאי אפשר לתקן את העבר?

לא רק לבי נחמץ לנוכח מלחמת האחיות. הדרשנים לדורותיהם שינסו מותניים, סירבו לקבל את הדין - והשכינו שלום במחוזות העבר הרחוק. המדרש הראשון שעושה זאת נמצא כבר בתנ"ך עצמו, במגילת רות.   

סוכנת כפולה?

דרשה מוכרת ופופולרית פותחת בתמיהה: איך אפשר להסביר את העובדה שיעקב גילה את תרמית החלפת האחיות רק בבוקר. הדרשה פותרת את הקושי כשהיא טווה בין השלישייה רשת סבוכה של שקרים ובריתות (בבלי מגילה, יג ע"ב):

#metoo

מה שנדמית כרגע כמחאה האמיצה והחשובה ביותר במסעות התנועה הפמיניסטית, נמצאת בסכנה. אני קוראת נשים שכותבות בבהלה שהגזמנו, שהפכנו כל גבר לחשוד, והן פוחדות שעוד מעט בני הזוג שלהן וילדיהן יוכנסו למעגל האשמים.

הבן דוד של פרויד

אני קוראת וחושבת בצער על כך שזה בדיוק מה שקרה לפרויד כשהוא התחיל לגלות את נפוצותם של פשעי גילוי העריות בקהילתו, ולא היה בו כוח להאמין למשמע אוזניו: "בתקופה שבה העניין המרכזי כוּוָן לגילוי טראומות מיניות אינפנטיליות, כמעט כל הפציינטיות שלי סיפרו לי שהן פותו על ידי אביהן. בסופו של דבר באתי לידי הכרה שדיווחים אלה היו בלתי נכונים, וכך הגעתי לידי הבנה שסימפטומים היסטריים נובעים מפנטזיות, ולא מהתרחשויות ממשיות" (מתוך מאמרה של רחל בלס בתוך "הסוד ושברו – סוגיות בגילוי עריות". וזו הזדמנות להמליץ על המאמר המצויין ועל הספר כולו).

אז מה עושים ועושות?

קודם כל – מקשיבים, מאמינים, מפסיקים להשתיק ולהצדיק, מפסיקים להיבהל ולברוח מהמציאות. למטופלות של פרויד לא הייתה פנטזיה ולכן לא הייתה להן סיבה להמציא סיפורים על הדוד או על אבא. זו הייתה מציאות החיים שלהן, וזו מציאות החיים שלנו, וכדאי שנפסיק להשתיק ולברוח.

ברית של מנצחות ומנצחים

בניגוד לסיפורי יעקב, רחל ולאה שבהם נוצר מתח בלתי פתיר בין הברית עם הגבר לברית בין הנשים, אני משוכנעת שאפשר לכרות ברית שממנה כולנו נרוויח.

כקהילה אנו חייבות למצוא ערוצים מבריאים ומשקמים (כדוגמת ערוץ "הצדק המאחה" או "ועדות פיוס") שבהם נוכל לספר את פשעי ופצעי העבר, לזכות לאמון מלא של הקהילה ללקיחת אחריות ולתיקון.