כשהלכות נידה הפכו חמישית מהנשים לעקרות
לאורך הדורות הפכו 20% מהנשים היהודיות לעקרות בגלל חוסר ידע שגרם לחפיפה בין ימי הביוץ לימי הנידה המורחבים. מדובר באסון ארוך שנים. הרבנים פסקו, הרופאים רשמו - והנשים נטלו כדורים לדחיית הביוץ שהשפעתם על הנפש והגוף כבדה. עד שלא תוחזר השליטה על גופן לידי הנשים, אמשיך לדרוש בהלכות נידה בכל שנה, בפרשות תזריע-מצורע
זורמים עם זה
בערבו של יום ירושלמי צפוף נסעתי ברכבת הקלה. מולי ישב בחור צעיר, חרדי, שהחזיק מחשב נייד על הרגליים ועבד, לידו נותר המושב הפנוי היחיד בסביבה. אל המושב הזה הגיעה בהליכה כושלת אישה מאוד מבוגרת, נמוכה, כפופה, עם רטייה על הלחי, גם היא נראתה חרדית. האישה התבוננה במושב הפנוי וביושב לצדו, זזה בחוסר נוחות והמשיכה לעמוד. לאחר כמה שניות היא שבה להתבונן במושב הריק וביושב לצדו ושאלה: "אני יכולה לשבת לידך?" הוא השיב: "כן". היא התיישבה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ההתרחשות הייתה קצרה והסתיימה בטוב, ולמרות זאת אלה היו רגעים עצובים שהעידו כמה עמוק הופנמו ערכי הצניעות הפטריארכליים; אישה חלושה כבת שמונים מהססת לשבת ליד גבר חרדי צעיר, ולבסוף היא מבקשת את רשותו. גבר חרדי צעיר מגיב לשאלתה בנונשלנטיות, כאילו נשאל "מה השעה?" האירוע העיד על השלמה עם האיסור, ועל כן גם עם ההנחה שאישה מבוגרת צריכה לבקש רשות לשבת ליד גבר צעיר.
שניהם זרמו עם "החוקים להגנת הגברים" (ולבסוף האישה אפילו ישבה). ורק אני, המתבוננת מהצד, הייתי עצובה ומודאגת.
למה אני מודאגת?
בכל שנה בהגיע הקהילה לפרשות תזריע-מצורע אני מקבלת על עצמי לדרוש בענייני נידה; בענייני השליטה הרבנית על אינטימיות הגוף הנשי. עד מתי אעשה זאת? עד יעבור זעם ויושם גבול לעיניים רבניות שמתבוננות ופוסקות בדם המחזור החודשי.
ובכל שנה, בבית המדרש הזה, אני שבה ונשאלת למה אני מתערבת בחייהן של נשים שבוחרות להיענות להלכות אלו, ולמה אני נדחפת לעניינים לא לי.
התרבות היהודית היא הבית שלי ובבית אני מביעה את דעתי. בניגוד לרבנות הראשית, אין לי שום רצון להפוך את עמדותיי לחוק, ואני אף אאבק על זכותן של חברותיי להיענות להלכות אלו, ועדיין אמשיך להתווכח איתן.
פמיניזם יהודי? דברו על נידה
הלכות נידה הן פתח סמוי ומושתק, ועם זאת קשה ובעל השפעות מרחיקות לכת על חייהן של נשים ועל היחסים בין המינים. אין דרך לדבר על שליטה גברית ועל פמיניזם יהודי בלי להתייחס להלכות נידה.
אני מדפדפת בספרים הרבים שכתבו חבריי הגברים על המשפחה היהודית בתקופת התלמוד וגם לאחריה. הם כתבו על הכתובה, על החובות ההדדיות שבתוך הנישואין, על ילודה (כמעט לא על תמותת נשים בלידות ועל משפחות נטולות אימהות). לפעמים הם כתבו על אלימות במשפחה, הם כתבו גיטין.
בכל ספרי ההיסטוריה אודות המשפחה היהודית שבהם אני מטיילת, לא נתקלתי בעיסוק בנושא שמנהל את חיי היומיום של הנשים היהודיות הנשואות – הלכות נידה. בדיקות הנרתיק הרבות, פנייה אל הרבנים, דיני ההרחקה בזמן המחזור, תפיסתה עצמית של אישה המוגדרת כ"טמאה" במשך שבועיים בחודש, והטבילה במקווה (על הלכותיה). נושא בעל השפעה עצומה על חייהן של נשים יהודיות נותר מושתק ולא מטופל.
אני לא רואה בלי משקפיים
תודה לאל ולאלה, בעשרות השנים האחרונות זכינו להניח סימן שאלה בצד כל מבוכה תרבותית. אנחנו מבינות שהמבוכה וההשתקה עובדות בשירות השליטה. אנחנו מפסיקות להיענות לחוקי הנימוס ומדברות את המבוכה התרבותית, הלכות נידה זוכות גם הן לאורה המחטא של השמש, ולמגע היד האחראי של תרבות ה-me too.
פמיניזם הם המשקפיים שאני מרכיבה גם כשאני קוראת את התרבות היהודית, ואני לא מסירה אותן גם כשלמולי אישה מבוגרת וגבר צעיר שזורמים עם הפטריארכיה, או דם נידה שהופקד בידיו הבוחנות של פוסק ההלכה.
בגוף אני לא מבינה?
הלכות נידה של החכמים (בניגוד למצוות המקראיות בנושא) מפקידות את הידע בגוף הנשי בידי פוסקי הלכה. הלכות נידה מאפיינות את צורתו, צבעו (ולעתים גם ריחו) של דם המחזור לשם יצירת אבחנה בין דם נידה לדמים אחרים, וביסודן ההנחה שנשים לא יודעות לזהות מתי הן במחזור, ואילו בידי החכמים יש ידע מדעי-הלכתי המאפשר לעשות זאת.
הידיעה ש"מדע הדמים" של החכמים הוא מדע מומצא לא צריכה להפתיע או להבהיל. כזאת היא ההלכה והחכמים מעולם לא התיימרו שהיא תהיה אחרת. כפי שהלכות שחיטה ומליחת בשר לא באמת מוציאות את הדם מהבהמה, והלכות הגעלת כלים לא באמת מוציאות את המזון מדפנות הכלי, הלכות נידה לא באמת מבחינות בין דם מחזור לדם שאינו דם מחזור (שהרי אין דרך לעשות זאת בכלים שהיו בידיהם).
ההלכה היא מערכת סגורה של חוקים. אלא שהלכות נידה עוסקות בגוף הנשים, והן גורמות לנשים להאמין שאנו לא כשירות לדעת את עצמנו. הלכות נידה מנתקות נשים מהגוף שלהן בעודן יוצרות מבוכה ותלות בבדיקות גבריות פולשניות. הלכות נידה מביאות את השליטה הגברית למקומות קרובים מדי למרחב האינטימיות של אישה עם גופה.
מה קרה לנידה במאה ה-20 (וגם ה-21)
המאה ה-20 הוסיפה קשיים מיוחדים על אלה שהיו טמונים בהלכות נידה מלכתחילה: עולם הרפואה המתפתח הביא ידע וגם אפשרויות חדשות, ואלו, למרבה הצער, במקום להקל על שומרות הלכות הנידה - הפכו לרועץ.
כלומר לאורך הדורות 20% מהנשים היהודיות הפכו לעקרות לא בשל בעיה פיזיולוגית, אלא בגלל חוסר ידע שגרם לחפיפה בין ימי הביוץ לימי הנידה המורחבים. מדובר באסון ארוך שנים.
לכאורה, היינו אמורות לשמוח על הגילוי המדעי, לבכות עם נשות העבר על הטעות שגבתה מהן מחיר נוראי, ולהתאים את ההלכה לנתונים החדשים. אלא שכאן בדיוק השתמשה ההלכה במדע כחרב פיפיות וסבלן של הנשים גדל. לצד הידע הרפואי צמחו פתרונות רפואיים, ועולם של טיפולים הורמונליים שטף את המאה ה-20.
פוסקי ההלכה חרגו מדרכי אבותיהם, התנערו מהחובה למצוא פתרון הלכתי לאתגר שנולד, ושלחו כ-20% מהנשים, לידי רופאים (שחרגו גם הם ממשימתם). הרבנים פסקו, הרופאים רשמו והנשים נטלו כדורים שהשפעתם על הנפש והגוף כבדה. הביוץ נדחק לזמן שכפו עליו הרבנים והרופאים, ובא להלכה גואל.
בשולי המאה העשרים (ואחת) נעות ונדות נשים יהודיות ששנתן נרדפת, רוחן סובלת עליות ומורדות ובריאותן מאוימת ונפגעת.
בשנים האחרונות החלה מחאה של נשים, רופאות ורופאים (וזכור לטוב ולאומץ לב ד"ר דניאל רוזנק, ממובילי מאבק זה), שקוראים לרבנים להשיב את האחריות ההלכתית לעולם ההלכה, ולתקן את המעוות במרחב ההלכתי ולא בקליניקה הרפואית. זה מתחיל להתרחש.
ידע קל מדי
מכה נוספת שספגו הלכות נידה קשורה ליעילות התקשורת בעשרות השנים האחרונות. בעולם שבו נוצרו חוקי נידה, וגם שנים רבות אחר כך, יכולתה של אישה להתייעץ עם רב הייתה מוגבלת, ולכן השליטה הרבנית בכל תחומי החיים הייתה מצומצמת. בעשרות השנים האחרונות, ובעיקר כיום, כשניתן לפנות אל רב (ואף לשלוח לו תמונות) בלחיצת כפתור - גדלה השליטה הרבנית על הקהילה, ומתגברות הפניות ההלכתיות גם בענייני נידה.
בעבר, בקהילות רבות נשים היו פונות בספקות ושאלות בענייני המחזור אל "החכמה" המקומית, והמעקף של השליטה הרבנית נעשה לפחות בהסכמה שבשתיקה. כיום יש דרך אחרת, והיא לא מיטיבה עם הנשים.
בודקות נידה
כחלק מהמאבק הפמיניסטי יש נשים שהסמיכו עצמן, או הוסמכו על ידי רבנים, לראות, להבין ולפסוק הלכה בענייני נידה. אלא שאליה וקוץ בה, שכן דרך זו אמנם מפקיעה את העיסוק במחזור החודשי מידיהם של החכמים ומשיבה אותה אל הנשים, אך בודקות הנידה מאמצות את עקרונות הבדיקה ההלכתית-גברית וממשיכות את הנרטיב שלפיו המערכת ההלכתית יודעת טוב יותר מכל אישה מה קורה לה בגוף.
במקום ללמד נשים להקשיב ביתר רגישות לגופן ולזהות מה קורה בו, נמשכת האמונה שאין בכוחנו לעשות זאת.
ואני?
אמשיך לעודד נשים יהודיות לבחור את דרכן בתוך התרבות היהודית, אמשיך להרכיב משקפיים של זכויות חווה ואדם - ואמשיך ליהנות מהמסע המאתגר בלב הפועם והמדמם של התרבות שלי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"איך אפשר להציע חתונה יהודית לזוג גברים? תעשי מה שבא לך, אבל אל תקראי למעשה המנוגד להלכה – מעשה יהודי", כך כתבו לי בשבוע שעבר בבית המדרש כמה חברות. בסרטון שלמעלה אני מתייחסת לדבריהן.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
