"בבית אורן אומרים - הכי מסכן מי שלא נשרף לו"
תמונות משפחתיות, מפעל חיים, מקום עבודה, בית - הכול עלה באש. הסולידריות של הימים הראשונים נעלמה, ובקיבוץ על צלע ההר ניצתו המריבות על כסף שחצצו גם בין אחים. כך נראים החיים בקראווילות: הרצפה והקירות זזים, הפחד עוד באוויר
מטוס חולף בצהרי יום ראשון השבוע מעל הרי הכרמל המפויחים עדיין. רעש המנועים מפר את השקט בבית אורן. מיכל בן חיים מיד נדרכת: "מה זה, בועז, מה זה המטוס הזה?", היא שואלת את בעלה. השריפה בשנה שעברה, מעידים התושבים, הותירה שריטה גם בנפשם של אלו שהאש כילתה את בתיהם. תגובות אינסטינקטיביות, קפיצות שכאלה, הן דבר שבשגרה. רעש מטוסים, ריח שרוף, צפירת אמבולנס - כל אלה מעוררים מיד זיכרונות מודחקים מ-2 בדצמבר 2010.
שנה לאסון הכרמל ב-ynet
- "אבא אמר לי להיות מאושרת"
- שוב נבקש סופרטאנקר? על השינוי בכיבוי בכרמל
- האש מהכרמל עדיין בוערת בתוכי / נאוה בוקר
שנה חלפה משריפת הענק, אך קשה לומר שהחיים בבית אורן, הקיבוץ שנפגע קשות, חזרו למסלולם. התושבים שאיבדו את בתיהם בשכונה שעל צלע ההר אמנם התאימו את הקראווילות הזמניות שקיבלו ממשרד הביטחון לצרכיהם, אך קרוואן הניצב על שישה גלילי בטון, מטופח ככל שיהיה, איננו בית. הבתים השרופים, אגב, עדיין עומדים מפויחים וחרבים. בימים הקרובים - לפני טקס הזיכרון באנדרטה הנסללת למרגלות הקיבוץ - יגיעו לכאן הדחפורים וימחקו כל זכר.
עד שזה יקרה, נותרה מזכרת דוממת לאסון. אחדים מהתושבים עוד מנצלים את המבנים ההרוסים כמחסן לציוד המועט ששרד את הלהבות, מפאת חוסר מקום בקראווילה. הרוב נמנע מלבוא למתחם בלי סיבה.
יש כאלה שאפילו מעדיפים לנסוע בכביש עוקף קיבוץ ולהגיע לקראווילה משער הכניסה, רק כדי לא לראות את הבתים השרופים.
הכרמל, מספרים התושבים, משתקם לאטו בתהליך ארוך. היער יתאושש לגמרי אולי עוד עשרות שנים. "אפילו בעלי החיים חזרו ליער", מעידים בקיבוץ, "אבל בגלל חוסר במזון הם מגיעים לבית אורן". תנים וחזירי בר תרים אחר מקורות מזון בשטח הקיבוץ. "זה דווקא מעודד, הם לא מזיקים", אומרת תרצה בן חיים, שבליל השריפה סירבה להתפנות, כדי להציל את בעלי החיים הרבים שלה. "החיות מרגישות בדיוק מה שאנחנו מרגישים", היא אומרת בזמן שהיא מחפשת את הרצל החתול במתחם הבתים השרופים. "החתולים לא רוצים לבוא לקראווילה. כל פעם הם חוזרים לבית הישן".
רגע אחד בקטסטרופה
שלושה שבועות אחרי השריפה החליט יורם אביתר, חבר קיבוץ שאיבד את ביתו, לחזור לעבודה בנמל חיפה. קרוביו חשבו שזו טעות, שזה מוקדם מדי, אבל אביתר ביקש להעסיק את עצמו כדי להרחיק את המחשבות. אחרי עשרה ימים הוא קרס ואושפז בבית החולים עם לחץ דם גבוה. כששוחרר החליט ללכת לטיפול פסיכולוגי. "הבנתי שאני מפורק וחייב עזרה", הוא מספר.
"אם צריך לבחור רגע אחד בתוך הקטסטרופה ששבר אותי", נזכר אביתר, "זה הרגע שבו הבנתי שנותרנו בלי כלום, בזמן ההמתנה בכפר הנופש נחשולים". אחרי שהתפנה מביתו בליל 2 בדצמבר כשעל גופו בגדים קצרים בלבד, הוא חיפש ז'קט בערימת בגדים משומשים שנאספו לטובת המפונים. "אני נובר בערימת הבגדים המשומשים ומקבל סטירה - איפה הייתי ביום רביעי, איפה אני עכשיו. רק אז נפל לי האסימון שכל מה שהיה לנו אבד בשריפה".
שנה לאסון הכרמל - עוד כתבות
החוויה האישית של אביתר דומה לזו של האחרים שאיבדו את ביתם. לכל אחד זיכרון אחד חזק מהאסון - זה שמחזיר אותו שנה אחורה. רבים איבדו את כל רכושם: בגדים, חפצים, תיעוד משפחתי. "זה לא הכסף, זה הרבה יותר חזק", אומר אביתר. "כל מה שאתה צובר בחייך פתאום נעלם - כל סרטוני הוידיאו של הילדים שלי, אי אפשר לשחזר את זה. לרכוש תמיד יהיה תחליף, להיסטוריה המשפחתית שנמסה בחום הכבד של הלהבות אין".
גם לא למפעל החיים, כמו במקרה של בועז ומיכל. אם לא די בכך שביתם נשרף, גם מועדון הלילה "הביסייד" המצליח שהיה בבעלותם שנים רבות, נהרס כליל. בלי בית ובלי עבודה, על מיכל ובועז נכפתה הסבה מקצועית. הוא עכשיו איש אחזקה בקיבוץ ויו"ר הוועד, היא מצאה עבודה בפרויקט בנייה בקיבוצים. "את הטוויסט הזה בחיים אני מקבל היום בהשלמה", אומר בועז. "לא איבדתי דבר בנפש, רק ברכוש". אבל כששניהם מסתכלים בתמונות של המועדון על המחשב הנייד, לבם נחמץ. זה הזיכרון הבודד והאישי שלהם. "על הכול אפשר לדבר, רק לא על הביסייד", הם דורשים.
ויש את הילדים, שמתמודדים עם הסיטואציה המורכבת בדרכם. בשכונת הקראווילות החדשה מספרים כי ישנם ילדים שמסרבים לפרוק ארגזים "כי ממילא עוד מעט נעבור שוב". רבים מהם מתקשים לעכל את שאירע, את אובדן החדר האינטימי שלהם.
חלקם חוששים שהאש תחזור. "לפני כמה ימים הייתה פה שריפה קטנה", מספרת מיכל בר חיים, "כולם עמדו בחוץ והסתכלו שהשריפה חלילה לא תגיע שוב. כשעשו פה תרגיל כבאות לאחרונה כולם היו בהיסטריה". יורם אביתר מוסיף: "לילדים נשרף לא רק הבית אלא היער – היער שבו היו מסתובבים מאז שהם קטנים. הקיבוץ היה מלא באורנים ופתאום הכול מגולח וערום ושחור. זה מחזה לא פשוט לבני נוער".
תגידו תודה
סוגיית הדיור הזמני מעוררת מחלוקת בקרב בעלי הבתים שנשרפו. מחד, המדינה פעלה מהר ובתוך חודש העבירה לבית אורן פתרון דיור מיידי - קראווילות ששימשו בעבר את מפוני גוש קטיף. מאידך, שכונת הקראווילות סובלת מבעיות תכנון והנדסה, תופעת לוואי של מהירות התגובה הממשלתית. רק על דבר אחד מסכימים כולם: המבנים הזמניים כאן קבועים לפחות לשלוש השנים הבאות. על כל השאר מתווכחים.
תרצה בן חיים: "נתנו לי לגור בקראווילה שבנו אותה בחודש. אומרים לי 'תגידי תודה'. אז אני אומרת תודה, אבל זה לא פתרון אמיתי. הכול פה מרגיש לא מתוכנן, מרגיש זמני. אין להן עוגן, לא מחוברת לשום דבר, הקירות זזים, הרצפה זזה".
מיכל בן חיים: "טיפלו בנו מאוד יפה, שמו פה שכונה עם בתים במהירות שיא. אבל התחושה היא שבגלל זה, לא הוגן להתלונן".
בועז בן חיים: "תרצה ומיכל, יש לכן בית, אין לכן על מה להתלונן. אתמול ירד גשם - איפה היית? תחת כיפת השמיים? לא נתנו לך אוהל, נתנו לך קראווילה".
תרצה: "לי אין בית, יש לי מקום לגור בו".
לא נשרף לך? נדפקת
אחת האסיפות שכינס קיבוץ בית אורן כדי לדון בסוגיית הפיצויים לבעלי הבתים שנשרפו, הייתה מתוחה במיוחד. הוויכוח הפך סוער והיצרים התלהטו. אחד החברים שביתו נשרף התפרץ לפתע בצעקות: "מי שרוצה שגם ביתו יישרף שיפנה אליי". נדמה היה שהפיצוץ בדרך. ההתפרצות הצינית שמה על השולחן את מה שנדמה היה שמדברים עליו מאחורי הגב - תפיסה עקומה לפיה מי שנשרף לו הבית אינו מסכן, אלא בר מזל שירוויח הון תועפות מכספי הביטוח. המציאות מוכיחה את ההיפך.
"מי שלא נשרף לו הבית, בטוח שעשינו בוננזה על אסון הכרמל", אומרת מיכל. "טענו שאנחנו מנצלים את הסיפור כדי לקבל כסף. הדבר הזה מחלחל ומורגש בכל פינה". לדברי יורם אביתר, "בעוד שמקומות העבודה חיבקו אותנו ועטפו אותנו באהבה, דווקא בתוך הקיבוץ איש לא התקשר לשאול אם אנחנו צריכים משהו".
מחלוקות כספיות היו נחלתו של הקיבוץ בעשורים האחרונים, מאז נקלע למשבר עמוק ובהמשך עבר תהליך הפרטה. המחלוקת הנוכחית בעניינים כספיים, אם כן, אינה מפתיעה איש. ויחד עם זאת, כפי שטוענים היום תושבים בקראווילות, אחרי השריפה הייתה לכולם סיבה לאופטימיות שהאסון הגדול ישנה את התמונה. "שלושת הימים בנחשולים בזמן שהאש בערה היו מלאי סולידריות", טוען אביתר. "אבל כשהתחילו לדבר על פיצויים, הכול השתנה".
השריפה תפסה את בית אורן בתחילתו של תהליך מורכב שנקרא "שיוך בתים", רישום הבתים שבבעלות הקיבוץ - על שם הדיירים. התהליך היה עדיין בחיתוליו, והבתים שעלו באש היו בבעלות הקיבוץ. כספי הפיצויים שהעבירה המדינה למועצת חוף הכרמל נועדו לפצות את התושבים על ההשקעה הפרטית בנכסי הקיבוץ שבו התגוררו – אך האגודה השיתופית והתושבים שבתיהם נשרפו, היו חלוקים לגבי דרך הפיצוי. באגודה סברו שאין סיבה שהתושבים שבתיהם נשרפו יבנו בכסף בתים חדשים, והציעו במקום שיאכלסו בתים שנותרו פנויים בקיבוץ. את ההצעה הזו יושבי הקראווילות לא היו מוכנים לשמוע.
"ההנהלה הקודמת לא הבינה את המורכבות של נושא שיוך הבתים ועשתה טעויות", מודה אייל פולק, מרכז המשק. "לא היינו צריכים להגיע למצב של היום, שעברה שנה ואנחנו עדיין בוויכוחים. היא פיזרה הצהרות ועכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך לרדת מהעץ".
פולק הוא דוגמא מוחשית למורכבות הסוגיה. ביתו של אחיו, עופר פולק, נשרף גם הוא כליל. עתה הם עומדים משני צדי המתרס, נדרשים למצוא פתרון. "המדינה והאגודה הגיעו להסכם פיצוים, בו נקבע כי הקראווילות שהיו אמורות להיות מושאלות, יימסרו לנו במתנה – מתנה יקרה, משום שנדרשת השקעה של 2 מיליון שקלים לתיקון הבעיות ההנדסיות של שכונת הקראווילות, שנבנו בלי אישורי בנייה". לדברי פולק, המדינה העבירה למועצת חוף הכרמל 4.5 מיליון שקלים שנועדו למימון הריסת המבנים השרופים ולפיתוח מגרשים ל-36 הבתים שנשרפו. "אלא שהמדינה לא אישרה את התב"ע ולכן הכסף שוכב במועצה".
לדברי פולק, "איננו יכולים לעשות איפה ואיפה בכסף. יש בתים שניזוקו אבל לא נהרסו כליל והתושבים שיחזרו לבתים המשופצים יקבלו חזרה את הכסף שהשקיעו בפיתוח. זה לא הוגן שאלו שנשרף להם הבית כליל יקבלו בנוסף להחזר הכספי עבור ההשקעה גם סכום עבור בנייה של בתים חדשים". פולק טוען כי האגודה מוכנה לפצות גם את מי שיסרב לקחת בית קיים. המחלוקת, לדבריו, היא על גובה הפיצוי, והפערים עומדים על כ-100 אלף שקל. בינתיים, נאלצים התושבים שאיבדו את בתיהם להילחם על הזכות לבנות את ביתם החדש במקום הבית הישן שנשרף.
יורם אביתר, שמשמש כנציגם של דיירי הקראווילות במו"מ עם האגודה על כספי הפיצוי, לא משתכנע. "אני מאוכזב מאוד מהקהילה של בית אורן שאני חי בה. למרות שאני מכיר את הנפשות הפועלות, הייתי בטוח שהפעם זה יהיה אחרת. שאלתי פעמים רבות את המטפלת שלי איך אנשים יכולים להתנהג ככה. היא השיבה בפשטות - 'אתה בעצמך לא הבנת מה עבר עליך, איך אתה רוצה שהם יבינו אותך'. הם מסתכלים על זה בצורה יבשה, אף אחד לא מבין מה זה לאבד בית".
"יש היום בבית אורן שני סוגי אוכלוסייה - אלו שנשרף להם הבית ואלו שלא", אומרת מיכל. "זו שיחת היום, גם בקרב הנוער ששומע מה שמדברים בבית. העיסוק בבית אורן הוא מי יותר קשה לו ומי פחות. מי מסכן ומי לא. אתה לא מסכן כי נשרף לך כליל ותקבל פיצוי מלא, הוא מסכן כי נשרפה לו רק תכולה ואני הכי מסכן כי לא נשרף לי כלום".
אורנים מבצבצים
בצל המחלוקת הכספית והמתח הרב, יתכנסו ב-2 בדצמבר במועדון הקיבוץ כל חבריו לטקס זיכרון לציון שנה לאסון הכרמל. תערוכת תמונות וסרטים מהימים בהם השתוללו הלהבות סביב הקיבוץ ואיימו לכלותו תוצג לכל הבאים.
למרות המתיחות, מנסים הצדדים לשמור על אופטימיות שבקרוב מאוד יושג הסיכום ומלאכת השיקום של בית אורן תצא לפועל.
"לאחרונה ראיתי אורנים קטנים מתחילים לבצבץ בגובה של 30 ס"מ", אומר יורם אביתר. "כשאני רוצה להתעודד מהמצב אני מסתכל על האורנים הללו. כמו האורן הצעיר, הכול לוקח זמן, בסוף דברים מסתדרים".
לפנייה לכתב/ת 
