תסריט אילם: רפאל נדג'ארי על "מעל הגבעה"
את הדרמה המשפחתית "מעל הגבעה" צילם רפאל נדג'ארי בחיפה, ולא חס על שחקניו. מילא המעידות והנפילות של אורי פפר, אבל הוא ומוני מושונוב נדרשו לאלתר דיאלוגים לקומיקס שהציג בפניהם הבמאי. "אני לא אוהב תסריט מושלם, חסר לי בזה משהו אמנותי ויצירתי על הסט", הוא אומר
הוא נולד אולי בצרפת, אולם כקולנוען מנסה הבמאי רפאל נדג'ארי לחוות את ישראל באמצעות המצלמה. הוא סקר את תולדות היצירה המקומית בסרט התעודה "ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי" (2008), אחרי שהשתלב בה בעצמו עם "אבנים" (2004) שצילם בתל אביב, ו"תהילים" (2007) שצילם בירושלים. בסרטו האחרון הוא הרחיב את היריעה אל חיפה, שם צולם "מעל הגבעה" - אבל נדג'ארי בן ה-42 עדיין לא סיים את החקירה שלו.
עלילת "מעל הגבעה" מספרת על גרוש טרי באמצע החיים (אורי פפר) שיוצא לחיפה כדי לפגוש את אביו (מוני מושונוב), אותו לא ראה כמה שנים. סדרה של מפגשים מקריים יותר או פחות עם האב, ובת זוגו (מיכאלה עשת), וכן בחורה ששובה את לבו (מאיה קניג) משנה משהו בתפיסתו את חיי היומיום, ואת חיי המשפחה שלו. הכל מרגיש קצת מקרי וארעי, ונדג'ארי עצמו תרם לאווירה זו בכך שהתסריט שלו נטול דיאלוגים. לשחקנים הציג שורה של ציורי קומיקס בסטוריבורד שעיצב מראש, ובהם הוצגו הסיטואציות השונות בסיפור. השחקנים, ובראשם פפר ומושונוב, נדרשו להכניס לתוכם מילים באימפרוביזציה על הסט.
"אני לא אוהב כל כך חומר מסוים ומושלם של התסריט", מסביר הבמאי את הגישה הלא שגרתית שלו, "חסר לי בזה משהו אמנותי ויצירתי שאני מאוד מאוד אוהב על הסט. אורי עבד איתי כבר (בסרט "דירה C5" מ-2002), אז הוא ידע את השיטה שלי, של האימפרוביזציה. מוני היה ההפך, 'מה זה הדבר הזה? אני לא רוצה, אני לא דמות של קומיקס או משהו'. זה נותן לנו הרבה חירות בשפה הקולנועית. היום זה מאוד מקצועי ובנוי לפי סדר, ואני פתוח לג'אז אחר, למוזיקה אחרת".
כדי להעניק ל"מעל הגבעה" מוזיקה אחרת כהגדרתו, נדג'ארי צילם בין השאר בלוקיישנים פתוחים בתוך חללים ציבוריים -
תחנת רכבת, קניון, שוק, גן חיות. בכך החדיר אווירה אותנטית לסצנות שהשפיעה גם על שחקניו. בנוסף לכך, מתוקף תפקידו, פפר התבקש למעוד, ליפול וגם לצלוע במהלך הצילומים כדי להעניק לסרט רובד קומי סלפסטיקי. השחקן הראשי קיבל זאת על עצמו, ובראיון ל-ynet אף סיפר כי כדי לשמור על אמינות הצליעה, שם נעץ בנעליו.
"אפילו שהוא לא גיבור כמו בסרטי אקשן, פתאום זה היה ברמה של סרט אקשן - צריך לעשות המון דברים, ואנחנו לא סרט גדול", אומר נדג'ארי, "הוא (פפר) צריך להיות מדויק ולדעת איך הוא צולע. כל הזמן הוא בודק: 'עכשיו אני צולע הרבה, או פחות. כמה זה כואב לי בראש?' זה היה אחד מהדברים הכי מעניינים".
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet
- יורם פורת על "שומרי גן עדן"
- ארז תדמור וגיא נתיב על "הבן של אלוהים"
- איתן גפני על "בשר תותחים"
- נסים דיין על "מפריח היונים"
- יוסי מדמוני על "מקום בגן עדן"
- האני אבו-אסעד על "עומאר"
- יובל אדלר על "בית לחם"
- ארי פולמן על "כנס העתידנים"
עוד על האלתורים של השחקנים, והעבודה עם הסטוריבורד, צילומי החוץ, ו"ההתעללות" בפפר, בכתבת הערות הבמאי על "מעל הגבעה" של נדג'ארי שמסכם: "מה שאנחנו עושים זה קבוצתי. זה אמנם הסרטים שלי, אבל זה קבוצתי. כשיחה, כמשהו אורגני כזה. כל הזמן טבעי, אפילו מוזיקלי. אני רואה את זה כלהקת ג'אז. החיפוש של הסאונד הנכון, של הקצב הנכון, של החיפוש. זה נותן לנו שפה. וכשיש שינוי - זה פותח דיון אחר, שהוא גם מעניין. אסור לבטל אותו".
