העמלק שלי: החרדה החרדית מפני היצר
הגישה החרדית הפוריטנית רואה ב"עמלק" את התגלמותו של יצר הרע, ומכנה את כל "אויבי המגזר" בתואר. מן העבר השני נמצא "החילוני החרדי" עם אובססיה נקרופילית להתעסק רק עם אלוהים מת. הייתי "דתי חרדי פוריטני", ואחר כך: "חילוני חרדי פוריטני"
עם חלוף תשעה באב, "חג השנאה", ולאחר שגם יה-באב - "חג האהבה" - לא הביא עמו את בשורת האביב המיוחלת, נותרנו עם התככים והשחיתויות הנצחיים של מלחמת הרבנות הדו-ראשית. אף שהבחירות מאחורינו, אין באמת בשורה חדשה תחת השמש. כי כמו משחקי הכּס המיתולוגיים, גם הקרבות על כס הרבנות הדו-ראשית לא ייגמרו לעולם, לקיים מה שנאמר: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".
פסוק זה היווה את מקור ההשראה למדרש השנאה של הרב הגאון, שלום כהן, שקבע כי אין כס אלא כיפות סרוגות (בראשי תיבות) ואין כיפות סרוגות אלא "עמלק".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >
- זה מתחיל בשדיים, ונגמר בכפות הרגליים/
חיים ורוחמה וייס
על אף "התנצלותו", מהדהדת עדיין באוויר דרשת השנאה של ראש ישיבת "פורת יוסף". בדרשה זו תיאר הרב כ"עמלק" את כלל (?) ציבור חובשי הכיפות הסרוגות, על כל (?) רבניהם. היה זה קצת לפני תשעה באב, ורבים ראו בדרשה זו לא רק הזניה וביזוי נוספים של מערכת הבחירות לרבנות הראשית, אלא גם המחשה הולמת (תרתי-משמע) לשנאת חינם שעל פי האגדות הביאה את החורבן.
אז מיהו עמלק?
הרב אמר שדבריו הוצאו מהקשרם, ואשרי המאמין. אני, מכל מקום, מעוניין להחזיר את הדברים להקשרם.
לפני שאתחיל, אביא את תמליל דברי הרב כפי שהוקלטו וצולמו בכל ערוצי הקודש וערוצי החול. לאלה שאין לפניהם קישורית ל"יו-טיוב" אומר שמגבעתו, חליפתו ועניבתו של הרב הדרשן משווים לו מראה טיפוסי של ראש ישיבה ליטאי חמור סבר וציניקן. הוא ניצב מאחורי הסטנדר, ב"מזרח", לפניו קהל גדול המגיב בצחוקים ובמחיאות כפיים; מאחוריו ארון קודש שעל הפרוכת הכחולה שלו כתובת מזהיבה "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". למרגלות הכתובת, משני צידי הדרשן, סוללת רבנים, שהבולט ביניהם הוא מרן הרב עובדיה יוסף.
וכך דרש הדרשן כשמבטו נודד בין המרן המהנהן בארשת קדושה, לבין המצחקקים הבלתי נראים היושבים למרגלותיו: "כתוב 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק', נכון? (אישור של המרן) אמרו חכמים שאין הכיסא שלם כל עוד יש עמלק, אמרתי להם, מה זה 'כל עוד אין הכיסא שלם'? – 'כֵּס' זה כיפה סרוגה! (צחקוקים), שומעים? (פסקני) כל עוד יש כיפה סרוגה אין הכיסא שלם! (פסקני ביותר) זה עמלק!... מתי יהיה הכיסא שלם? - כשאין כיפה סרוגה!"
בשלב זה, לאחר שהבהיר את חידוש התורה המדהים, מרשה לעצמו הדרשן המהולל לצחוק, ובמקביל נמהלים צחקוקי הקהל במחיאות כפים ובקריאות התפעלות. על רקע דעיכת הצחוקים פונה הדרשן שוב אל המרן כממתיק סוד, ואומר: "אנחנו מסכנים אם יהיה לנו רב משלהם (כלומר, רב עם כיפה סרוגה א. א), אני אמרתי את זה לאבא שלו (הכוונה לאביו של הרב שמואל אליהו, הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו א. א) על יד דרוקמן (הכוונה לרב דרוקמן א. א) וכל אנשי עמלק".
גם לי יש את "חידוש עמלק" שלי
הדרשה הגאונית הזאת מושתתת על מדרש עמוק ובעייתי המופיע במקורות חז"ל רבים, לפסוק "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ
מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק" (שמות י"ז, י"ו). הצירוף "כֵּס-יָהּ" מורכב משתי מילים חצויות ושבורות - המלה "כֵּס" היא חלק מ"כסא", והמלה "יה" היא חצי משמו המפורש (י-ה-ו-ה) של האל. חלקיות זו תישאר כל עוד יישאר עמלק. כשם שהשלם הוא איחוד כל החלקים כך השלום הוא איחוי כל המחלוקות, לפיכך, אומר הדרשן המקורי, רק כאשר יימחה זכר עמלק - יהיו הכיסא וי-ה-ו-ה שלמים. רק אז תיפסק המחלוקת ויבוא שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל ונאמר אמן.
נותר רק לברר: א. מיהו העמלק שמונע מאתנו את השלמות ואת השלום ואת האהבה? ב. איך בדיוק מוחים את זכר העמלק הזה?
יש במקורותינו הרבה יותר מאלף תשובות לשאלות אלו, ועיניינו הרואות כי עד עצם היום הזה אין בית מדרש בלא חידוש. הנה, הרב הגאון ראש ישיבת "פורת יוסף" הציע חידוש אחד, וגם אני, הקטן, מעוניין להציע את חידושי בדבר זהותו של עמלק.
חידושו של ראש הישיבה החרדית-ליטאית-ש"סית הוא כי "עמלק" זה הכיפות הסרוגות, וכדי להביא את הגאולה יש לפרום אותן עד תום. לי, לעומת זאת, אין כיפה בכלל, ואני מלמד תורה בישיבה חילונית.
לפיכך אציע את החידוש הבא: העמלק הוא הדֶמון החרדי הירא את היצר המיני, ואילו העמלקיות היא החרדה (פוביה) החרדית מפני היצריות והאֶרוס. כל עוד ימשיך "העמלק" החרדי להניח את ידו החזקה על הכיסא האלוהי, יישארו המחיצות בינינו לבין הארוס המקודש. כך תמשיך לחול עלינו קללת "כִּי יָד (עמלק) עַל כֵּס יָהּ", ייגזר עלינו להיות חצויים ושבורים, והחורבן יימשך.
טרור השז"ל
מבין רבבות האזכורים של המושג "עמלק" בארון הספרים היהודי, בולטים שני מסלולי משמעות. האחד מתאר את עמלק כקבוצה שלילית (עם, תנועה, קהילה, מעמד, מין) המאיימת על עצם קיומו של "עם ישראל". האחר רואה בעמלק את הרוע בכלל, ואת יצר הרע המיני בפרט.
ניסיוני לתאר את העמלק כדמון החרדי המדכא את הארוס, הוא עימות חזיתי עם הגישה החרדית עצמה הרואה בעמלק את התגלמותו של יצר הרע. מלחמת עמלק היא מלחמת היצר. אינספור מדרשים מייצגים את התפיסה הזו. הנה אחד מהם, המיוחס לרבי נחמן מברסלב: "עֲמָלֵק טִמֵּא אֶת יִשְׂרָאֵל בִּפְגַם תַּאֲוַת נִאוּף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ', בְּחִינַת מִקְרֵה לַיְלָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁבָּא עַל יְדֵי בְּחִינַת עֲמָלֵק... שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא, חַס וְשָׁלוֹם, טֻמְאַת הַתַּאֲוָה הַזֹּאת, וְזֶה בְּחִינַת מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק".
הדמון העמלקי הוא זה המביא לידי קרי לילה ואוננות. "עבירת" האוננות נחשבת לעבירה החמורה ביותר, לשיטתן של קבוצות חרדיות רבות שהשתלטו על התודעה הציבורית במאות השנים האחרונות - "אין לך דבר שעומד בפני התשובה, חוץ מהוצאת שז"ל (שכבת זרע לבטלה), שאמרו בפירוש בספר הזוהר שאין לו תקנה..."
"ידוע דבחטא הוצאת שז"ל, רחמנא לצלן, נכללו שלוש העבירות החמורות בתורה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים..."
עד כדי כך חמור "טרור השז"ל", שאחד מגדולי הרבנים, מייסד חסידות "תולדות אהרן", רואה בו את החטא הבלעדי שהביא לשואה. ששת המיליונים נטבחו כתוצאה ישירה מכך ש"נתרבו פושעים מורדים המשחיתים זרעם רחמנא לצלן... עד שעלה קטרוג הגדול בעוונותינו הרבים, ונמסרנו ביידי ארור עמלק יימח שמו להשמיד ולהרוג ולאבד... כי כל ישראל הקדושים ערבים זה בזה. כי באם ישראל הקדושים נוטרין מדת יסוד (כלומר, שומרים על הטוהר המיני, ובפרט מקפידים על הוצאת שז"ל א. א) אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם".
זו כבר פוביה מהעולם החיצוני
מדרש מצמרר זה סוגר את המעגל כשהוא מפגיש בין העמלק הנאצי לבין "העמלק היצרי". תפיסת הנאצים כעמלק היא המשך ישיר של התפיסה המוכרת יותר של עמלק כ"עם צורר היהודים". בעקבות העם העמלקי שתקף באכזריות את בני ישראל היוצאים ממצרים, אנו פוגשים את המן הרשע מזרעו של עמלק, ואחר כך יורשים את מקומו של עמלק בני עשיו (הרומאים, הנוצרים), והשלשלת נמשכת עד הנאצים, הפלשתינים, האיראנים ועוד.
רשימה זו איננה כוללת אך ורק עמים אחרים, אלא גם קבוצות "צוררות" בתוך העם היהודי. פעם דברו על השמאלנים כעל "עמלק" וגם על הרפורמים. עכשיו מדברים גם על הכיפות הסרוגות. לפני כמה חודשים הגדיר אותם "המרן" כ"לא יהודים", ובכך הכשיר את השרץ של הרב שלום כהן, ונתן יד להגדרתם כעמלק.
יותר משחרדים החרדים מפני הגויים הצוררים הם חרדים מפני היצר הצורר. חרדת היצר שלהם הפכה לפוביה הגורמת להם לחוש מאוימים כל אימת שהם נתקלים בעולם החיצוני.
דבריו של הרב דב הלברטל, שראה בעיניי רוחו נשים מעורטלות מתפללות בכותל, ממחישים יותר מכל את הפוביה הזאת. הכל באשה ערווה - לא רק הקול והמראה, אלא כל מה שמזכיר אישה הוא זכר לעמלק. וגם חלק מהגברים זכורים לרע וחשודים במשכב זכור (את אשר עשה לך עמלק).
אז למה הכיפות הסרוגות הם עמלק? – כי למרות המגמה המתחרד"לת שלהם, הם נעשים דומים יותר ויותר לחילונים. כל סדרות הטלוויזיה שלהם ("סרוגים") וכל הסעודות המעורבות (נשים-גברים) שלהם, ומחיצות העזרה השקופות בבתי תפילתם, והשחיתות המוסרית בצבא שלהם, והפמיניסטיות שלהם ("קולך"), והסובלנות הבלתי נסבלת של חלק מרבניהם להומואים, ומצעדי הגאווה שלהם, וכל המתירנות החילונית הזאת במסווה של חצאי-כיפות-סרוגות שיש לפרום אותן עד תום.
למה זקוק יה לחג האהבה?
לפני כעשרים שנה כתבתי את ספרי "יה בשבט". ספר זה היה אמור להיות חלקו הראשון של ספר בשם "יה".
חלקו השני, שטרם יצא לאור, עתיד להיקרא "יה באב". בספר בלתי גמור זה אני מנסה להתמודד עם תופעת החרדיות החילונית שבאה לידי ביטוי בעצם המרת המילה "יה" (י"ה = 15) במילה "טו" (כדי לציין תאריך שחל ב-15 לחודש העברי).
מפני מה חרדים החילונים לקרוא "יה באב" לחג האהבה ו"יה בשבט" לחג הנטיעות? כיצד קרה שדווקא שני חגים חילוניים אלה מנציחים בשמם – "ט"ו באב" ו"ט"ו בשבט" – את החרדה החרדית מפני המילה "יה"? תוך כמה זמן תתפשט חרדה זו ותחייב אותנו לומר "הללו-טו" במקום "הללו-יה" ו"כי יד על כס טו", במקום "כי יד על כס יה"?
לדעתי, לא זו בלבד שיש "חרדיות חילונית", אלא שיש גם יראת אלוהים חילונית הבאה לידי ביטוי בעצם התנגדותו של החילוני להגיד את המילה "אלוהים". "אין אלוהים וזהו", ימלמל החילוני המאוים, "בשביל מה לדבר כל הזמן על דבר שאיננו?! הרי כבר ניטשה פסק לפני למעלה ממאה שנה שאלוהים מת".
"החילוני החרדי" הוא זה שיש לו אובססיה נקרופילית להתעסק אך ורק עם אלוהים מת. פחד מוות יש לו להישיר מבט אל מול ההוויה החיה, כמעט כשם שהחרדי הדתי פוחד פחד מוות מפני כל מגע ישיר עם האֶרוס. כי יש, לדעתי, קשר ישיר בין הפחד להישיר מבט אל ההוויה החיה, לבין הפחד להישיר מבט אל האֶרוס. שמו המפורש של הפחד הזה הוא: פוריטניות.
כשהייתי "חילוני חרדי פוריטני" הייתי בטוח שהאדם ברא את אלוהיו בצלמו. לפני כן, כשהייתי "דתי חרדי פוריטני", האמנתי בכל לבבי שהאל ברא את האדם בצלמו. במשך כל שנות החרדיות הפוריטנית שלי הוטרדתי מאוד על ידי סוגיית "מי ברא את מי?" ואילו היום, בגילי המתקדם, נגמלתי מכל הקשקושים הללו. כיום אני מוטרד הרבה יותר מחוסר היכולת שלנו להשתחרר מהקיבעון הפוריטני הנטוע בנו. כיום אני מוטרד הרבה יותר מהשאלה כיצד נמנע את החורבן שתמיט עלינו הפוריטניות העמלקית הזאת, וכיצד נצליח לבנות מקדש לאהבה, כדי לחוג בו את חג האֶרוס היהודי.
בינתיים, אלוהים בודד
"מיום שחרב בית המקדש, דיו לעולם שישתמש בשם בן שתי אותיות, שנאמר 'כל הנשמה תהלל יה הללויה" (בבלי, עירובין, יח, ב) – עם חורבן בית המקדש אסרו הרבנים לומר את השם המפורש בן ארבע האותיות, והתירו לכולם (ל"כל הנשמה") לומר "יה", שיהיה שם חצוי זמני עד שייבנה בית המקדש הבא.
ומה עשו הרבנים המתחרדים? – אפילו את השם החצוי "יה" אסרו על צאן מרעיתם, וכפו עליהם לומר "טו".
לא רק אנו, הברואים בצלם אל, זקוקים לחג אֶרוס יהודי, אלא גם יה החצוי - האל שבָּרַאנו בצלמנו - זקוק נואשות לחג הזה. קודם כל, זקוק יה החצוי לכך שנקרא לו בשמו המפורש ולא נתחבא כל הזמן מאחורי מחיצות: "השם" ו"קֵּ-ל" ו"קָּה" ו"טָּז" ו"טוּ". אם חרדים לקרוא למישהו בשמו המפורש, איך אפשר לתנות עמו אהבים?
האל החרדי שבָּרַאנו בצלמנו הפוריטני, בודד וגלמוד באולימפוס המונותיאיסטי שכפינו עליו. הוא מקנא קנאה איומה בבעל ובזאוס ובתמוז ובכל האלים האחרים שיש להם אלות אהבה כה חושניות. אמנם, פה ושם ניסינו להציע לו כל מיני תחליפים בדמות "כנסת ישראל", או התורה, או השבת, או השכינה, אבל כולנו יודעים היטב שזה לא זה.
אחרי ככלות הכל זקוק אלוהינו, יותר מכל אחד מאתנו לחג האהבה, ועד שלא נמצא לו אהבה אמיתית ראויה לשמה,
הוא ימשיך להיות אל קנא ונוקם ויתפוצץ עלינו שוב ושוב.
יה באב הוא חג של תיקון. הוא החג שבו אנו עוזרים לאבינו יה ("יה-אב") להיות אוהב (אותיות "יאהב"). כל עוד לא נמצא לו אהובה (או אהוב), ימשיך עולמנו להיות חצוי ומפורד, והעמלק הארור ימשיך להחריד אותנו בטרור השז"ל, וימנע מאתנו את חלקת אלוהים הטובה והמענגת שאנו כה משתוקקים לה.
לפנייה לכתב/ת 
