מרד הטובלות: שבעה ימים זה מספיק

מכמה בחינות אפשר לכנות את השבוע הבא עלינו לטובה "שבוע האישה"; השבוע יפסע חודש אדר את פסיעותיו הראשונות בשנת תשע"ג. במרכזו של חודש אדר חג הפורים, ובמרכזו של חג הפורים מנהיגותה של אסתר המלכה.

 << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת "משפטים"
  

גם בפרשת השבוע, פרשת "משפטים", כמה עניינים נשיים חשובים: חוקי אמה עבריה; עקרונות יסוד בדיני הנישואין (שארה, כסותה ועונתה) שהפכו לבסיס הכתובה, דינם של אנשים שפגעו באשה הרה; דינו של אדם המפתה בתולה, וכמובן החוק שבשמו מררו וקפחו את חייהן של נשים טובות ורבות לאורך ההיסטוריה: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב, יז).

בשבוע הבא נציין גם את יום פטירתה של הנרייטה סאלד (ל' שבט), שהיה ל"יום האם", ולימים ל"יום המשפחה".

נידה פרק ב'

ברגע שאסתר המלכה, גיבורת חודש אדר, הבינה את האחריות המוטלת עליה, היא שינתה באופן קיצוני את התנהגותה, והפכה למנהיגה עצמאית ונועזת. באופן מתמיה, ואולי כנסיון להתמודד עם דמותה העצמאית, בוחרים חז"ל להציבה כאישה צייתנית ביחס להלכות נידה: "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה' - אמר רבי ירמיה: שהיתה מראה דם נידה לחכמים" (בבלי מגילה יג, ב). מה היה כל כך דחוף לחכמים לשלב את אסתר בשורת הנשים הצייתניות שהציגו דם הנידה לחכמים?

בשורות הבאות נתייחס לפן מרכזי בהלכות נידה - תביעה רבנית לצייתנות נשית, ומגמות מרדניות בעולמן של הנשים. בשבוע שעבר הבטחתי עיסוק נוסף בהלכות נידה, אז הנה הוא בא - לכבוד אסתר המלכה, לכבודן של הנשים ה"מכשפות", ולכבודן של נשים שהתמודדו בגבורה עם דרישה לצייתנות, בימים ההם ובזמן הזה.

את הטור אני כותבת עם נועה מזור, סטודנטית חכמה, יצירתית ופעילה חברתית, הלומדת לרבנות בתכנית הישראלית של ההיברו יוניון קולג'. תודה לך נועה.

קודם כל - סדר

בלגן וערפל אופפים את חוקי נידה, ואנו חושדות שזה מכוון, שכן, ככל שיגדל הבלגן, תקטן יכולתם של נשים וגברים להפעיל שיקול דעת עצמאי. כך שהעניין הדחוף ביותר הוא ידע, והידע פשוט והוא לפניכם:

על פי החוק המקראי אשה במחזור מטמאה, ואסורה בקיום יחסי מין (ראו ויקרא טו, ויקרא יח). אלו שני עניינים נפרדים, שכן ענייני טומאה שייכים רק לתקופת בית המקדש. בימיינו, ענייני נידה קשורים רק לאיסור לקיים יחסי מין. על פי התורה, ימי נידה הם שבוע בלבד.

זבה - התורה מזכירה מצב נדיר, שבו יש לאשה דימום לא שגרתי וארוך. במצב זה בלבד, דורשת התורה שאשה תשמור על 'שבעה ימים נקיים' עם תום הדימום.

טבילת נידה במקווה או כל טבילה אחרת, לא מוזכרת כלל בתורה.

אלו החוקים המקראיים כולם.

החל מתקופת המשנה אנו מוצאים דרישה שנשים יטבלו במקווה עם סיום שבעת ימי המחזור. בתקופת התלמוד (במפגש המאות השלישית והרביעית לספירה) חי בבבל, ואחר כך עלה לארץ ישראל, חכם בשם רבי זירא, שהעיד שבנות ישראל קיבלו על עצמן להתייחס לכל דימום (מחזור או דימום חריג, דימום קל או חזק) כאל דימום חריג (המכונה "זיבה") ולחכות לאחריו "שבעה ימים נקיים".

ומאז ועד היום, ימי הנידה של אשה הכפילו את עצמם - משבעה ימים לארבעה עשר (בערך). וכך יוצא שחצי חודש, בכל חודש, בערך מגיל שתיים עשרה עד גיל חמישים, הנשים היהודיות הן נידות.

או שלא...

גילוי מרתק הוא שלאורך הדורות היו נשים רבות, בקהילות שונות, מסורתיות לעילא, שלא שמרו על חוקי הנידה של החכמים. הן סירבו לטבול במקווה וסירבו לשמור על שבעה נקיים. לא מדובר בנשים קראיות אלא בנשים מסורתיות. נשים הרבות אלה נהלו מאבקים קשים ומרים נגד ההחמרות התלמודיות של הלכות נידה.

דוגמה מפורסמת לכך נמצאת בשו"ת הרמב"ם (רמ"ב) שבו מתואר מאבק עיקש וארוך שנים שניהל עם נשות הקהילה במצרים, שרובן קיימו מסורת משל עצמן ולפיה בסיום שבעת ימי הנידה, אישה שאינה נידה, הייתה מזה מים שאובים (ולא מי מקווה) על האשה הנידה. הנשים סירבו גם לשמור על שבעת הימים ה"נקיים", ודבקו בחוק המקראי של שבעת ימי נידה:

"כאשר בדקנו בעונותינו שרבו, עון גדול, שכבר פשט ברוב הצבור ולא נצלו ממנו אלא יחידים מתי מספר, והוא שמצאנו עניין ישראל בכל ארץ מצרים, שנתרשלו בדבר טבילת נידה במי מקוה ובספירת שבעת ימי נקיים, ונהגו מנהג מינות לסמוך על הרחיצה במים שאובים... והוא שתקח הנידה אשה שאינה נדה, ליצוק עליה מים טהורים... וזאת הפעולה היא הנקראת אצלן יציקה.

...ובארנו להם חיוב ספירת שבעת ימי נקיים ואסרנו עליהם היציקה הנזכרת...ואחרי שפרסמנו זה הענין ברבים משך שנים, ראינו שהנגע עמד בעיניו ולא חזרו למוטב אלא אחד מני אלף, ושהמכשול בזה רובו מן הנשים, לפי שהן החזיקו במינות וקשתה להם הטבילה".

קהילת מצרים מנתה באותה תקופה עשרות אלפי איש, וכפי שמעיד הרמב"ם, למרות כל האזהרות, רוב נשות הקהילה התעקשו לשמור על המסורת שלהן, ולא על המסורת של חכמי התלמוד, ורק אחת מאלף חזרה בה. מדובר אם כן, באלפי נשים שסירבו לאורך זמן לשמור את החוקים התלמודיים.

כשכשלו מאמצי השכנוע, הופעלו סנקציות נגדן, והחכמים החתומים על התקנה שיזם הרמב"ם, קבעו שנשים אלה יגורשו בלי כספי כתובתן. יש להניח שהאיום בחרפת רעב השיג את התוצאות המקוות.

מסורת משלהן

מאבקים נוספים וחריפים של נשים בעניין נידה התקיימו במאות ה-12 וה-13 ברחבי העולם היהודי: באשכנז, באיטליה, ביוון וכאמור, במצרים. החוקר א. גרוסמן, נתן לתופעה זו את השם "מרד הטבילה".

גרוסמן בא, כמובן, לברך, ובכל זאת אנו היינו מעדיפות שם אחר לתופעה. המילה מרד מתארת התנגדות חריפה לנורמה בעייתית. אבל אפשר לטעון שהנשים במצרים, באשכנז, באיטליה וביון לא מרדו במסורת בה"א הידיעה, אלא החזיקו במסורת משל עצמן. הן האמינו שמה שהן עושות הוא נכון, אמיתי ויהודי בדיוק כמו הדרך הרבנית, אם לא יותר.

האם הנשים שהחזיקו בעמדתן בנחישות לאורך זמן ובאזורים שונים מרדו במסורת הגברית השלטת, או קיימו מסורת אלטרנטיבית? כיוון שהנשים לא תיעדו את עצמן, לא נוכל לדעת מה הן חשבו על בחירתן. אין ספק שהחברה הרבנית ראתה בכך מרד.

נשות הכותל ונשות הטבילה האלטרנטיבית

כבר 24 שנים שנשות הכותל מתפללות מדי חודש בכותל. נשים אלה באות מאידאלוגיות ורקעים שונים. מה שמאחד אותן, לפחות לשעתיים בחודש, הוא הרצון להתפלל, לפי דרכן, גם בכותל. אנשים רבים שטוענים שנשות הכותל עושות פרובוקציה.

 ואנו רוצות לשאול האם תפילה של גבר בקולי קולות, כדי שלא ישמעו את האישה ששרה מצדה השני של המחיצה, אינה פרובוקציה? האם העמדת שוטרים שיעקבו אחר כל תזוזה של המתפללות אינה פרובוקציה?

הרמב"ם ורבנים אחרים ניסו לשכנע את הנשים שיש רק דרך אחת לקיים מצוות נידה, והדרך הנכונה אינה דרכן. נשות הכותל, כמו נשות "מרד הטבילה", מחזיקות במסורת שלפיה גם נשים ראויות להתפלל במקום קדוש. גם לנשים ה"הלכתיות" שבקרב נשות הכותל מסורת הלכתית, שלפיה לנשים מותר להתפלל בתפילת נשים בקול, לומר דברים שבקדושה ולקרוא בתורה. מסורת שלפיה נשים, אמנם, פטורות מטלית, אבל מותרות להתעטף בה לרצונן.

נשות הכותל מחזיקות במסורת שונה מזו שהנהיגו הפוליטיקאים של הכותל ושל רבים מהמתפללים והמתפללות בו, אך אין זה הופך את מסורתן לנכונה פחות.

נשות הכותל יתפללו בכותל גם ביום שני הקרוב בשעה שבע בבוקר, והלוואי שתצלח תפילתן. נועה, כדרכה, תתפלל איתן. הקונפליקט שלי, רוחמה, עם הכותל ועם הפולחן סביבו עמוק כל כך, שאיני מסוגלת להתפלל בכותל, גם כשמתקיים בו מאמץ הראוי לכל תמיכה. אבל אני מרגישה שאם אראה עוד אישה אחת נעצרת מכיוון שהתעטפה בטלית או החזיקה ספר תורה, אוותר על כל המחסומים הדתיים שמציב בפני הכותל, ואצטרף אליהן בתפילה. כך שמכל הסיבות בעולם, אני מקווה שלא אדרש לקונפליקט הדתי הזה.

על מסורת הטבילה הנשית

לכל המעוניינים להרחיב בנושא, כדאי לעיין במחקרים הבאים:

גרוסמן אברהם , מרד הטבילה במצרים, בתוך: חסידות ומורדות; נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ישראל תשס"א, עמ' 188-185.

.Sh.J.D Choen, Purity, Piety, and Polemic Medieval Rabbinic Denunciations of 'Incorrect' Purification Practices, Women and Water: Menstruation in Jewish life and law, ed. R.R Wasserfall, Hanover-London 1999, pp.82-100

ומוולץ לבקר באתר של ד"ר דניאל רוזנק, העוסק בנזקים רפואיים (ואחרים) של הלכות "שבעה נקיים".

הלוואי שנדע לעשות שבת שלום.

את הטור כתבו במשותף רוחמה וייס ונועה מזור

• מה כתב יורם טהרלב על פרשת משפטים? המדריך למהפכה: עם אוכל לא משחקים