אנחנו לא הזונות שלכם
להלכות צניעות יש לוגיקה פשוטה: אישה, בעצם קיומה, מגרה גברים. לכן דינה שהרהיבה עוז לצאת מהבית, אשמה באונס שלה. מאותה תפיסת עולם נובעת הדרישה ההלכתית שנשים יכסו עצמן, שלא ישירו, וככל שאפשר - ייעלמו מהמרחב הציבורי-גברי. זו לא הלכה, זו החפצה
"ילדתי שלי, אל תלכי לבדך"?
ושוב אנו מגיעים לסיפור הקצר והבנאלי להכעיס של האונס. בכל שנה, בתחילת החורף ובאמצע ספר בראשית, יוצאת דינה מביתה ונאנסת (ל"ד, א'-ב'): "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרץ וַיּקַח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ".
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עוד על פרשת השבוע:
- למה שוטט יעקב בלילות?/ ד"ר
מיכל טיקוצ'ינסקי
הפרשנים המסורתיים שבחרו להלל את ה"לך לך" האמיץ של אברהם, ואת ה"וייצא" של יעקב - מצטרפים לתרבות האונס ומאשימים את דינה באונס שלה (בראשית רבה, ח'): "האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, שכל אישה היוצאה לשוק סופה להיכשל. מניין לנו? מדינה. שכתוב: 'ותצא דינה'".
כל כך פשוט – אם דינה לא הייתה יוצאת מהבית, היא לא הייתה נאנסת. אז למה יצאה הטיפשונת מהבית?
כמה שווה לכם האונס שלי?
דינה נאנסת. והגברים - האבא, האנס והאחים - מנהלים משא ומתן על המחיר. ראשון המתמקחים הוא שכם האנס, שלא מתבייש להודיע באמצעות אביו: "שְׁכֶם בְּנִי חָשׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה".
על מנת להפוך את העסקה לאטרקטיבית יותר, הם מציעים ליעקב המהגר לקבע את השיטה ולהיטמע בקרבם: "וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ - בְּנֹֽתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם".
יעקב שותק, ובניו חמומי המוח תופסים פיקוד. הם מסכימים לכאורה לעסקה, אך פוקדים על כל אנשי העיר למול את עצמם. לאחר המילה, בהיות אנשי המקום כואבים, נכנסים שמעון ולוי לעיר, והורגים את כל הזכרים.
סוגיה של כבוד
כשיעקב זועם על התנהגות בניו, הם משיבים לו במשפט שהפך משל ושנינה בפיהם של אחים קנאים: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!" אל תטעו לחשוב שדינה נמצאת במוקד תשומת הלב של האחים. איש לא דיבר עם דינה, איש לא דאג לה ולא התעניין בשלומה.
האונס של דינה מטריד את האחים מכיוון שהוא אות לזלזול במעמדם, וכפי שמדגיש זאת הדרשן ("שכל טוב", בראשית, ל"ד): "אמרו: הכל יודעים שאנס את אחותנו, ואם הנחנוהו חי, הרי נתרצית לו כזונה, ומעתה יהיו הכל נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, וזו היא תשובה ניצחת..." אשכרה, תשובה ניצחת. מה יש לומר.
על העיוורון המוסרי
אחד-עשר האחים לא התעניינו בשלומה של דינה, ולימים גם דוד ואבשלום לא יתעניינו בשלומה של
תמר שנאנסה על ידי אמנון. הגברים של המשפחה נוקמים את הפגיעה בכבודם, ועל הנאנסת, שהפכה "סחורה פגומה", נגזר לשבת שוממה עד יום מותה.
דקה לפני שנזעק על העיוורון המוסרי של התנ"ך, כדאי שניטול את הקורה הפרטית שלנו. שהרי גם היום, בעידן המוּדעות, את יכולה להיות מנוצלת מינית על ידי בן-בית או קרוב משפחה, וגם אתה יכול. אתם יכולים אפילו להיאנס פעם אחר פעם. רוב הסיכויים שבני ובנות המשפחה שלכם לא יראו זאת.
מחקרים וניסיון החיים מלמדים שהעיוורון החברתי-מוסרי כה כבד, עד שגם כאשר תספרו להם הם יסרבו להאמין, ואם תתמידו בטענתכם, תוכרזו כ"היסטריים" או "משוגעים", ותמצאו את עצמכם, ולא את הקורבן, מנודים.
לא, זאת לא דעתי. זאת המציאות המתועדת היטב. מדהים לגלות עד כמה משוכללת המיומנות האנושית שלא לראות, ממש לא לראות, דברים התובעים מאתנו נקיטת עמדה מוסרית לא אהודה ותובענית.
בין אונס לזנות
בדבר אחד אני מסכימה עם המדרש הנ"ל: אונס וזנות נמצאים באותה קטגוריה. אלו שתי ההתייחסויות לנשים הממקמות אותנו במחלקת האובייקטים בסופרמרקט האנושי. לזונה וגם לנאנסת אין רצונות, אין כבוד, אין זכויות ואין אישיות. הן מוצר צריכה שנועד לסיפוק יצריו המיניים של הזכר השולט.
והכעס העצום של שמעון ולוי? הוא לא היה על אונס דינה, הוא היה על הפגיעה בדירוג הגבריות שלהם, וההורדה ממעמד של גברים שולטים - למעמד של גברים נשלטים. דינה לא הייתה נערה צעירה עם רצונות, מחשבות ותקוות. היא הייתה מד-הגבריות של אחיה.
ואנחנו עדיין הזונות שלכם...
להלכות צניעות יש לוגיקה פשוטה, גם אם פוצעת: אישה, בעצם קיומה הפיזי, מגרה מינית גברים. גברים,
במהותם, מיניים מאוד ולא שולטים ביצריהם. נשים קשות להתפתות וקלות לפתות, וגברים – בדיוק להיפך – קלים להתפתות וקשים לפתות.
מתפיסת העולם הפשטנית הזו נובעת ההבנה שדינה אשמה באונס שלה, שהרי היא, פקעת של פיתוי מיני, הרהיבה לצאת מהבית! מאותה תפיסת עולם נובעת הדרישה ההלכתית שנשים יכסו את עצמן בבגדים, שהן לא ישירו - ובוודאי לא ירקדו בציבור. שהן לא יובילו תפילות וטקסים. ובכלל, ככל שאפשר, ייעלמו מהמרחב הציבורי-גברי, וינצרו עצמן מכוסות בבית ובערמות בדים, לטובת הטיפול בגבר הפרטי ובילדים.
אל תטעו, הוויכוחים בין הפמיניסטיות הדתיות לרבנים האורתודוכסים, אינם על פרט הלכתי כזה או אחר, הם על השאלה האם האישה היא אובייקט מיני - או שהיא, בדיוק כמותם, ברואה בצלם אל, ויש לה זכות ואף חובה למימוש עצמי בכל מרחבי החיים.
ושוב "בני עקיבא" מבזים נשים ומכבדים עברייני המין
בשבת שעברה ציינו ב"בני עקיבא" את "שבת הארגון" - שבת ה"אולטרה סגול" - הפתרון היצירתי להחפצת נשים מבית היוצר של הציונות הדתית, המאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי (או ההפך, לא ברור).
בשבת זו רבות מ"בנות עקיבא", אם הן מורשות בכלל לרקוד בציבור, מולבשות בבגדי שחור ובכפפות לבנות, והן רוקדות לצלילי תאורה אולטרה-סגולה, ההופכת אותן מנערות צעירות - לכפות ידיים ורגליים מרקדות.
כבר כתבתי וכתבו חברותיי וחבריי על הביזיון, על ההשפלה ועל ההחפצה. ומנגד, כותבים לנו שוב ושוב: "מה נעשה? זו ההלכה". חברות וחברים יקרים, זו לא הלכה, זו החפצה. חברותיי ואני יודעות דבר או שניים בפסיקת הלכה, וכולנו יודעים שהלכות ניתן לפסוק למכביר. כדאי שתפסיקו לעשות מההלכה קרדום לחפור בו שנאת נשים.
הנה האתגר
אני מוכנה להתעמת מול כל רב, תלמיד חכם ופוסק הלכה בסוגיה זו של שירת / ריקוד נשים, ולהציע פסק הלכה נגדי ומשכנע לכל פסק שהם יכתבו. נפסוק, נכתוב, נפרסם וניתן לקוראים לומר את דברם. מי מכם מוכן להרים את הכפפה?
למרבה האירוניה
בדיוק בשבוע ה"אולטרה סגול", בחרו רבנים מרכזיים בציונות הדתית וב"בני עקיבא", לקיים ערב של "התרוממות רוח ושירה" לציון 102 שנים ל"מסע המושבות". הערב נחתם בהתוועדות עם הרב מוטי אלון, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בקטינים.
את הרב אלון חיבק בנוכחותו פטרון הרבנים המטרידים, הרב חיים דרוקמן, והיו שם מנהיגים ורבנים נוספים משורות "בני עקיבא" (וגם חיים הכט יצא צדיק והשתתף באירוע).
אז רק שנעשה סדר בהלכה - גיבוי לעבריין מין זו מצווה, וריקוד של נערות זו עבירה. האם באמת שומרי הלכה לפנינו - או רבנים פחדנים המאוימים מכוחן העולה של הנשים, ותומכים בכל מה שמזכיר להם עליונות רבנית-גברית?
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר (בהודעות בפייסבוק) כתבה לי ד"ר ליאורה רביד: "רוחמה, את מדברת על אהבה, את כותבת
שאת מסרבת להיכנע לשנאה, אבל הטקסטים שלך מציגים תמונה הפוכה.
"הראייה שלך היא חד-צדדית, תמיד שלילית. את מדברת על גיבורים מתים שלא יכולים להגן על עצמם מפנייך, להתנגד או להשיב לך, או להסביר את עצמם. את מוציאה מקברם גיבורים בני 3,000 שנים, ומגייסת אותם למטרותייך הפוליטיות והחברתיות. היום יעקב ואתמול זה היה אברהם , הדמות שלשיטתך מעלה לקורבן את אשתו ואת בנו .
"ואת? האם את לא נוהגת בדיוק כמו אברהם? האם את לא רוחמה-האם בתוך עורו של אברהם-האב?"
ליאורה יקרה, כיוון שאת חוקרת מקרא, התרגשתי במיוחד לקרוא את דבריך האישיים ביחס לאבות ולאמהות. קשרייך האישיים עם אבות ואמהות האומה, ותשוקתך להגן על כבודם, ניכרים בכל מילה שכתבת. שתינו - אני במאבקי ואת בתמיכתך - מוצאות בסיפורי העבר מקור נחמה, ויונקות כוח מהקשר עם התרבות.
כמה מדהימה ומעוררת מחשבה ההבנה שדמויות ספרותיות עתיקות ימים אלו כה יקרות ללבנו. כמה יכולת ריפוי יש בקשר עז עם גיבורות וגיבורי תרבות עתיקים.
וחוץ מזה – אני בוודאי לא שונאת את הדמויות המקראיות, ואני גם לא תמיד מבקרת אותן. אני משתדלת לחשוב דרכן ובאמצעותן, וחשיבה ביקורתית היא נר לרגליי, שכן היא נותנת לי כוח לקבל החלטות עצמאיות, לנתח מציאות מורכבת, ולפעמים (אני מקווה) גם לבחור בנתיב מוסרי.
שבת שלום!
