שנה לקריסת ליהמן: לא למדנו שום דבר מהמשבר

לפני ימים רבים, בארץ רחוקה, חי זוג צעיר בדירה צנועה. הזוג - ג'ייסון וג'סיקה נקרא להם - קנה את הנכס באמצעות משכנתא שקיבל ללא ערבות וללא תשלום התחלתי, מבנק מיוחד העונה לשם "אולי מצחיק", שאותה מדינה הקימה לסייע ללווים קשי יום.

מיליוני ג'ייסון וג'סיקה לקחו הלוואות בבנק המצחיק. הבנק הרוויח המון כסף, המון-המון-המון-המון כסף, סכומים בלתי נתפשים של כסף, הפך לסחורה לוהטת בשווקים הפיננסיים והשקיע במיטב המוסדות הפיננסיים בעולם.

אבל אז התייקרו הדלק, והאוכל, והחשמל, והבגדים. והדירות. לג'ייסון וג'סיקה לא היה כסף להחזיר את ההלוואה, והבנק המצחיק העיף אותם מביתם. מיליוני ג'ייסון וג'סיקה נזרקו לאוהלים ולשכונות קרוואנים - ולא שילמו משכנתא. והבנק כבר לא

צחק, כי הוא קם בבוקר וגילה שהוא חייב המון-המון-המון-המון כסף. ועד מהרה גילו מיטב המוסדות הפיננסיים שהכסף שהבנק המצחיק השקיע בהם הפך לחובות.

ספרים ועיתונים שלמים הוקדשו להפקת לקחי משבר הסאב-פריים האמריקני. אנחנו, כמובן, היינו מה-זה-מבסוטים מעצמנו, שלא היינו מטומטמים כמוהם. פתאום גילינו שאנחנו גאים אפילו בבנקים השנואים והיציבים שלנו.

והנה, גם כאן קורה דבר דומה. בארץ לחוצה ומסוכנת עם 8% אבטלה ו-3% אינפלציה, הדירות עולות כאילו אנחנו לוקסמבורג או ליכטנשטיין. דירה מצ'וקמקת בחולון עולה מיליון, אסלה בדרום תל-אביב עולה כמו ארמון. 

פתאום כולם מיליונרים. הבנקים יצאו במבצע: רק היום, בעל הבית השתגע, קנו דירה בלי ריבית. וכולם קונים. יש מי שמזהיר אותם שהריבית תעלה ושהם יפלו. כלכלנים מזהירים אותם. הפקידים בבנק מזהירים אותם. שר השיכון בכבודו ובעצמו מזהיר אותם. אבל - שלנו יקרה דבר כזה? סאב-פריים? אצלנו? השתגעתם?   

מי שחשב שהמשבר ילמד את הסוחרים בבורסה לקח, ששוק ההון יהפוך הגיוני יותר - טעה. ציבור המשקיעים נאיבי בדיוק כמו לפני הקריסה. אפקט העדר רק התחזק. המסחר נעשה תזזיתי וקופצני עוד יותר.

מדד תל-אביב 25 הגיע בשנת 2004 ל-600 נקודות, ב-2005 ל-800, ב-2006 הוא התקרב ל-900, בסוף 2007 - ל-1,200. היו כלכלנים ואנשי עסקים (כמו נוחי דנקנר) שהזהירו מבועה. ב-2008 הבורסה נעה מטה בספירלה איטית, עד שצנחה ל-650 נקודות בדצמבר. 

כמה נאמר ונכתב על טיפשותם של המשקיעים, שסמכו על מנהלי ההשקעות ועל מגע הזהב של הטייקונים, וקנו מניות ואג"ח כאילו אין מחר. ששמו את הפנסיה על קרן הצבי, שקנו בוחטות בשיא, אבל כשהגיעו לתחתית נתקפו בהלה ומכרו הכל. על מחזיקי האג"ח, שעדיין לא יודעים אם ישלמו להם ומתי וכמה ועל חשבון מי. ועל

מנהלי השקעות שטסו במטוסים פרטיים לחופשות סקי ופיתו חוסכים להשקיע בפרוייקטים חסרי שחר ביערות סיביר.

ממשלות אירופה וארה"ב שפכו טריליונים כדי להציל את השוק מעצמו. מזלנו שהשוק הפיצפון שלנו מתיישר אוטומטית לפי השווקים הזרים, ושלא נדרשנו לבזבז עליו כסף. והבורסה - כמו ילד שהסתבך בקטטה: חטפה מכות, ברחה הביתה לאמא - המדינה, בכתה, קיבלה נשיקה ורצה שוב לחפש צרות. תוך חצי שנה היא שוב הגיעה כמעט ל-1,000. למה? על סמך מה? האם הפרוייקטים שנתקעו במשבר כבר חזרו לפעול? האם העובדים שפוטרו מצאו עבודה? כמה כסף אמיתי נוצר, בישראל ובעולם הגדול? איך הולך השיר: משיח בשמים, ואנחנו, בלי הכסף, כאן.

יהיו מי שיגידו: הבורסה עולה תמיד ראשונה. כולם יעלו אחריה. ייתכן. נקווה. אבל במשבר של שנות ה-30, זה שעד לאחרונה כולם אמרו שאנחנו נמצאים במהדורה חוזרת שלו, היו חמישה מחזורים של שפל וגאות בבורסה.

וכבר יש כלכלנים שמדברים על "תיקון אגרסיבי מדי", שאחריו יבוא תיקון של התיקון, כלומר, ירידות. על "שוק מניות תנודתי" - כלומר, לך תדע מה יהיה. ואם זה המצב, אז מי שקונה עכשיו עלול להפסיד את התחתונים גם בסיבוב הבא. איך הולך השיר? "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם". 

חברת התעופה אל על בצרות. בשנה שעברה היא הפסידה 38.8 מיליון דולר, וברבעון הראשון בשנה הזאת - 39.8 מיליון נוספים. המנכ"ל, חיים רומנו, הכין תוכנית התייעלות. "התייעלות" בשפה המנכ"לית פירושה לפטר עובדים, אבל בינתיים, הוא מיהר למנות סמנכ"לים שכל אחד מהם משתכר יותר מעשרה עובדים. הוועד האגרסיבי של החברה התרגז, והכשיל לו את תוכנית ההתייעלות. הוא נכשל גם ביחסי האנוש וגם במאזן.

רומנו, למי שבמקרה שכח, הוא שכיר של בעלי המניות. נסו לדמיין עובד רגיל עם ביצועים כאלה, שהיה נכנס לחדר המנהל לבקש בונוס. אבל למנהל עצמו מותר: בשנת 2008 היה אמור רומנו להשתכר שישה מיליון שקלים, כולל בונוס של 3.5 מיליון. בשל ההפסדים, הואיל לוותר על מיליון ורבע. רני רהב בישר על האקט

האצילי בהודעה לעיתונות, והתקשורת עשתה ממנו חגיגה. חיים תרזה ממש. השבוע הצליח הוועד לשכנע את הבעלים שמדובר בלוזר, ורומנו פוטר. עם פיצויים קטנים, כמובן: 3.5 מיליון שקלים.

אבל רומנו הוא תפרן ליד המנהלים הגדולים בוול סטריט. הוא פראייר לידם. לפני המשבר הכלכלי היה אסור לומר מילה על מחלת המנהלים החזירית. מי שהעז לרמוז שמשהו רקוב כאן הוקע כ"פופוליסט". בשביל תוצאות טובות צריך מנהלים טובים, הסבירו למי שלא הבין. "אם נשלם פחות, הם יברחו". מאז שראינו מה ה"תוצאות" שמשיגים הגאונים הללו, הבון-טון השתנה. תילי-תילים נכתבו נגד התופעה המחליאה. פרשנים קראו לשנות את שיטת תגמול המנהלים מהיסוד. פוליטיקאים הבטיחו להתערב.

אבל הכלבים נובחים ושיירת החזירים עוברת. גרוע מכך: כשהממשלות התחילו לשפוך לשווקים הרים של כסף, הסתבר שגם האזרח הקטן מסבסד את החגיגה. הממשל האמריקני העביר 150 מיליארד דולר ל-AIG, והיא חילקה למנהלים בונוסים ב-165 מיליון. קטן עליה. חברות המשכנתאות פאני מיי ופרדי מאק הפסידו 29 מיליארד דולר, וחילקו בונוסים ב-210 מיליון. לב לבייב חייב מיליארדים לבנקים ולפנסיונרים, והמנכ"ל שלו קיבל 4.2 מיליון שקלים. אתה קורא את המספרים, משפשף את העיניים ולא יודע אם לצחוק או לבכות. לא למדנו כלום? ברור שלא. מי האידיוט שציפה שהחתול ילמד להיגמל משמנת? 

המשבר הזה הראה שמנהלים נכשלים לפעמים ושמשקיעים טועים. אבל האידיוטים הגדולים ביותר, מתברר, הם הכלכלנים, האנליסטים - והעיתונאים שמצטטים אותם. 

כלכלנים מתהדרים ביכולת מופלאה לחיזוי העתיד. המילה "תחזית" מופיעה אלפי פעמים בארכיון של כל אתר כלכלי, לא פחות מבאתרי אסטרולוגיה ומזג האוויר. כלכלנים - של בתי השקעות פרטיים ושל ממשלות - מפרסמים תחזיות לשערי המט"ח, למחירי הנפט, לצמיחה, לאינפלציה, אפילו להחלטות הריבית. חברות גאות כשהן מרוויחות יותר מכפי שהיה צפוי בתחזיות האנליסטים, ומתנצלות כשהן מרוויחות פחות.

אבל איש מהאובות והידעונים לא חזה את המשבר. כולנו חכמים בדיעבד. רוב התחזיות שהתפרסמו בחודשים הראשונים של 2008 עסקו דווקא בסכנת

האינפלציה. רובן צפו ש"משבר האשראי בארה"ב עומד להסתיים". מחקר שפרסמו כלכלני ליהמן ברדרס בתחילת ספטמבר שעבר צפה ש"הבורסה תעלה עד דצמבר ב-10%".

אפשר היה לצפות שמשהו ישתנה אחרי שנה מטורפת כזאת. שמדורי התחזיות וההבל יעלמו מהעולם כמו הבנק שלא חזו את היעלמותו. שכלכלנים ישקיעו את תבונתם בניתוח ההווה. שמדינות וחברות יפרסמו את נתוני הרבעון הקודם ואת התחזית לרבעון הנוכחי ויפסיקו לנחש מה יקרה בעוד שנתיים.

הצחקתם אותנו. אנחנו נמשיך למכור לכם את הבולשיט ואתם תמשיכו לקנות. אנחנו נמכור לכם שהמשבר יימשך שנים, ולמחרת נספר שהוא ייגמר ברבעון הקרוב. כאילו שיש לנו מושג. ואתם תאמינו, או שלא תאמינו, אבל תמשיכו לקנות עיתון, כי אתם יודעים שמחר תעטפו בו דגים. כי זאת הפרנסה שלנו. כי יש לנו תחזית סודית, שאומרת שאם התחזיות יעלמו, המון אנשים יהיו מובטלים. ולזה אנחנו בחיים לא ניתן לקרות.

המשבר בא לפוליטיקאים בזמן טוב: 2008 הייתה שנת בחירות גם בארה"ב וגם בישראל. זמן מצויין לפזר הבטחות לסלילת רכבות והקמת מתקני התפלה. ואם גם המצב הכלכלי מתאים לכך - מה טוב.

כשבנקים חוששים לתת אשראי ליזמים והכלכלה משותקת, הממשלה יכולה לעורר אותה באמצעות השקעה מסיבית בתשתיות. המשבר הכלכלי של שנות ה-30 הסתיים בזכות המאמץ לשיקום התשתיות שנהרסו במלחמת העולם הראשונה. לכן, אין פלא שמרבית הממשלות במערב פרסמו בסוף השנה שעברה תוכניות רחבות ומפורטות להשקעה בתשתיות. גם ממשלת ישראל הקודמת פרסמה את "תוכנית ההאצה", שהממשלה הנוכחית אימצה בחום וגם הרחיבה.

וכיצד מתקדמות העבודות? על כך נדע במדוייק כשנראה מה נשאר מהתקציב בסוף השנה. בינתיים, אתם מוזמנים לנסוע ברכבת הקלה או ברכבת המהירה מתל אביב לירושלים, לקרוא את חשבון המים ולשאול למה לא ניצלו את ההזדמנות להתפיל

יותר, לספור את הילדים בכיתה של הילד ולנחש כמה כיתות חדשות נבנו, לתהות מדוע חברת החשמל לא הקימה אף תחנת כוח חדשה ולהתפלל שהחשמל יספיק גם בקיץ הבא. 

ומי שבכל זאת סומך על הממשלה, כדאי שיקרא שוב דברים קשים שאמר לאחרונה המנהל שלה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, איל גבאי, זיעזע את המדינה במשפט לא מוצלח שפלט על העדה הדרוזית, בגלל שאינם מסכימים להעביר באדמותיהם את כביש 6, רכבת העמק וצינור הגז למפרץ חיפה. אבל גבאי לא כועס על הדרוזים, אלא על הפקידים האימפוטנטים שלא הצליחו להגיע אתם שתאפשר לבצע את הפרוייקטים.

"כל החלטה כאן דורשת הסכמה של חמישה סמנכ"לים ואישור מהממונה על התקציבים", אמר גבאי. "אחר כך צריך לעשות מכרז שלוקח חודש, ואז צריך אישור של יועץ משפטי, אבל במקום לומר אם זה חוקי או לא הוא כותב מגילה לא ברורה. במשרדים יש אווירה שמי שעושה וטועה, משלם. מהתקופה שבה השר ספיר כתב פתק וכולם עשו, הגענו למצב שהכי נוח פשוט לא לעשות".